אברהם יגל על הרמב"ם רנח

פטר כי אם טעה בדב' מצוה הא לא"ה חייב ולמי משלם כיון דאין לו תובעין פטור כדאמר ר"ח אמנם לפי מ"ש ניחא דר"ח לא קאי אלא אשאר מתנות

ובהכי ניחא לי המ"ל ז"ל פ"י מהלכות תרומו' דין א' מה שהק' על הרב ק"א ז"ל וכתב זה הפי' לא שמענו מעולם ואיך לא זכר שר שהוא תלמוד ערוך מימרת ר"ח אלא ודאי משום דפי' רבי' הנז' לא קאי אתרומה אלא אשאר מתנות והש"ס דהק' מהך ברייתא דתרומה הוא משום דדמי ליה כאמור ותלמודא השיב לו לפי שיטתו אלא דבאמ' הו"ל לבאר כל זה וצ"ע. ובאמת בעיקר הפי' של הרב ק"א אני תמיה דקרא קאי בפי' על התשלומין דאחר דכתיב ואיש כי יאכל קדש נאמר ונתן לכהן את הקדש תשלום למה שאכל וכן כתבו התוס' בפרק כ"ש דף ל"ב ע"ב בד"ה ואין נתינה יע"ש

ומעתה מה שתפס הר' טעם המלך ז"ל על השע"ה בהלכות ביאת מקדש מר"א דאמר מחוייב קרן וחומש לא קשייא כלל ולא דמיית למ"ש התוס' ז"ל דכתובות ד"ל דלא מחייב אלא משום כפרה דהתם שאני דמדינא פטור דקים ליה בדרבה מיניה אבל הכא דמדינא חייב שהרי אכל תרומה בשוגג דאף ר"י לא פטר אלא משום דטעה בדבר מצוה כמבואר בפסחים דף ע"ב אין ה"נ דיוצאה בדיינים ור"ח לא קאי אתרומה כאמור ותדע שהרי כתבו התוס' דאפי' עצמו לא מחיי' אלא חומש והקרן לעצמו כיון דהוא עיקר הכפרה ואיך ר"א מחייב קרן וחומש דהא לא גזל אותה שהרי באה לידו בהיתר אלא ודאי כיון דמדינא חייב דאכל תרומה בשוגג עבדינן ליה כדינו. אלא דבאמת בעיקר דבריהם אני תמיה כיון דכבר כתבו דבתרומה לא אמרינן קים ליה אמאי לא מיחייב קרן וחומש דמתניתין היא שהבאתי לעיל אם לא זכה בהן כהן משלמת קרן וחומש לעצמה כיון דנשאת לכהן הא לאו הכי מחוייבת לכהן קרן וחומש ועוד דבריית' בת"כ שהבאתי פליגי אם חייב בקרן וחומש או פטורה לגמרי גם לר"ח דס"ל משום דאין לו תובעין פטור משמע אף מחומש דא"כ מאי מקשה הש"ס מהך ברייתא דקתני אחר הרמה חייב דילמא החומש שהוא עיקר כפרה אלא ודאי כיון דאין לו תובעין פטור לגמרי דלמי משלם גם מ"ש בס"ד הא דקי"ל אינו מוחל וצריך להפריש פשטה דמתני' דתרומות לא משמע הכי דקתני התשלומין תרומה ולכך אינו יכול למחול וצ"ע

פרק ב' הלכה י"ח עני שנטל פאה וזרק וכו' או שנפל וכו' קונסין אותו ומעבירין אותו וכו' ואפילו מה שנטל וכו' הנה התי"ט ז"ל הבין דהא דקאמר ברישא נטל קאי אכולהו דהיינו נטל ונפל ופירש והכריחו לזה מדקאמר קונסין אותו ומעבירין ממנו אף מה שנטל דאל"כ מה שייך קנס כיון דלא קנה מאי אתא לאשמועינן ולעד"ן דקשיתיה לרבינו דלא קתני לא זכה וכל המחזיק זכה דומייא דמאי דתני במציעא אלא ודאי דבא לומר דמעבירין אותו שאין מניחין לו ליטול ואז ודאי לא הוי אלא מכח קנס ועיין להפר"ח ז"ל בספר מים חיים ע"ש

פרק ג' הלכה ו' מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ שלה וכו' עיין מה שהקשה מר"ן ז"ל ולע"ד לק"מ דלכך סיים וכתב וזורה מעט לומר כדי שיהיה אכילת עראי אכל גבי אדם אפי' אכילת עראי גזרו

שם וזורה מעט מעט וכו' נ"ל דנתכוון לתרץ קושיית התוס' שהק' בפ' הפועלים אהא דקאמר התם משיפקסו דמשמע דאף בבית חייב והיכי קאמר ר"א מערים וכו' ובאמת בלא"ה ל"ק דהא דאמרי' מערים וכו' הוא קאי למאכל בהמה וכדפי' רש"י בפ"ק דפסחים ואכילת בהמה לא גזרו שהיא אכיל' עראי אבל התוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו שם דף פ"ח ע"א בד"ה מאי לאו דע"י הערמה מתיר אפי' לאדם והיא שיטת ה"ר אפרים שהביאו התוס' במנחות דף ס"ו ולא כהתוס' שם ודפסחים אך הרמב"ם ז"ל סבירא ליה כרש"י דאינו מותר לאדם וכו' וס"ל דאפי' לאכילת בהמה יש לה קבע וכמ"ש רבי' לקמן ולכך הוצרך לתרץ דמיירי בזורה מעט מעט והוי אכילת עראי ומתרצה בהכי קו' מרן ז"ל ולא דמי להך דדילועין משיתחיל לשפשף נקבעו דהא אינו מתחיל לגמור אלא מעט מעט אבל ק' דלמ"ל להך טעמא דאינו מתחיל לגמור אפי' מתחיל לגמור מותר לבהמתו אכילת עראי כמ"ש רבי' לקמן ונ"ל דאיצטריך להתיר הך דזרה מעט מעט אף לאכילת אדם משום דאינו נקבע למעשר כיון דאינו מתחיל לגמור אבל להתיר לכתחילה לאדם לא התירו דגזרו דאתי לאכול קבע וזהו מ"ש הרמב"ם תיבת לעולם דאפי' אוכל הוא ממנו פטור מן המעשרות

אבל הא קשיא לי לשיטה זאת מאי מתרץ בגמ' בפ"ק דפסחים בתי הב' דאפשר דעביד להו דע"כ לא קאמר ר"א אלא דוקא לזורה מעט ואוכלו אבל הכא דמצא אותו ממורחים אף ר"א מודה דחייב לעשר ואפי' למאכל בהמה וכמו שהק' התוס' ונ"ל דהתוס' לשיטתם אזלי דס"ל דהנאה של כילוי הוא מדאורייתא ולכך לא מהני הד דחזקת חבר להתיר איסור דאורייתא אך לרבי' דס"ל דהוא מדרבנן סמכינן אחזקת חבר להתיר לבהמה דאינו אלא דרבנן וכמ"ש רש"י לענין אכילת אדם דרבנן וק"ל

הלכה כ"ד המוצא זתים וכו' עיין מ"ש מרן ז"ל דמאי דקתני ופטורות מן המעשר הוא כלפי מה ששנה בחיוב הזתים וכו' לע"ד הוא תמוה דהא פסק לעיל דין כ"א גבי ה המוצא קציעות דפטורות ממעשר ואמאי לא פסק דמחייבי ספק כמו הך דהכא כיון דמאי דקתני במתני' דקאי אכולהו הוא דמיירי דפטורו' מודאי אבל מחוייב ספק גם בה' גזלה ואבדה פט"ו כשהביא רבונו שם דין זה כתב דפטורות הן מן המעשר הפך מה שפסק כאן גם הא דכ' שם ופטורות המעשר אינו ענין לשם דשם מיירי לענין גזל גם מאי דכתב הראב"ד ז"ל משום דשמא הפקירם וכו' הוא תמוה דהא קתני בהדיא אין בהם משום גזל והיינו דאמרי' ודאי הפקירם ואינו בא לכלל ספק וכיון שכן הי"ל להק' על רבי' דלא מחייב אפי' מספק כיון דבודאי הפקירם. אשר ע"כ נ"ל דרבי' ס"ל דמאי דקתני במתני' ופטורות מן המעשר הוא קאי למאי דקתני מלא תחת תאנה הנוטה לדרך דכיון דהפקר הוא א"כ פטור מן המעשר אך אמנם אם מצא תאנה תחת אילן בגינה שאינו מפקירו שהרי אין כאן עוברי דרכים וכמ"ש בש"מ למס' מציעא דכ"א א"כ עדיין ספק שמא נפלו מן המעושרין או נפלו מן התאנה וכו' ומעתה כוונת הראב"ד ז"ל בזה דס"ל דאף בגינה נמי אפשר דמפקירא מפני גריעותא דנמאסת והא דלא קתני במתני' אלא מצא בדרך דהתם אין בהם גזל בודאי דכיון שיש שם עוברי דרכים אמרי' אייאוש מייאש אבל הנוטה לצד הגינה כיון דליכא עוברי דרכים אמרי' לא מייאש א"ד מייאש מפני גריעותא ולכך הוי ספק ולא איירי ביה מתני' אבל דעת רבי' ז"ל דודאי לא מפקר ולכך נקט הספק משום דנפלו מן המעושרין ומעתה איצטריך לפסוק הך