אברהם יגל על הרמב"ם רנז

התוס' שם בזבחים דע"ג ד"ה אלא וכו' שהביאו ראייה מרב שאמר גבי טבעת דתלינן להקל משום דס"ל מדאוריית' ברוב' בטיל והוא ס' ר"א ולכאורה הם תמוהים הא דהביאו ראייה מרב דס"ל כר"א יביאו ראייה מרבנן דאזלינן לחומרא וימותו כולן אלא ודאי דס"ל דרבנן לית להו הך דינא דמדאורייתא בטל ברוב והיינו טעמא משום דלית להו קרא לתערובת וכיון דרב ס"ל כר"א לכך פסקינן כוותיה וכן נמי כוונת התוס' שהבאתי לעיל כיון דס"ל לרבי אליעזר מדאורייתא חד בתרי בטל אם כן קרא דתערובת מוכרח דאיירי חד בחד משמע לרבנן לית ליה האי דינא

ובהכי ניחא לי מה שפסק רבי' פ"ז מה' מעילה גבי פרוטה שנתערבה בכל הכיס כיון דיוצא כל הכיס מעל והמפ' כולם תמהו ויבטיל ברובא ומה שתירצו התוס' שם דאין בכיס אלא חד אינו מעלה ארוכה לרבי' ז"ל שכ' בכל הכיס כמו שדקדק הפר"ח ז"ל גם מ"ש דמיירי בנכרת וידועה אין זה משפט דבריו דהו"ל לבאר זה אלא ודאי משום דס"ל בקדשים לא ס"ל בטל ברובה והכי סברת רבנן כאמור אלא דלפ"ז כיון דאוקימנא סברת מרן ז"ל דס"ל דבקדשים אינו בטל ברוב מאי מק' שם וניבטיל ברובא ואפשר דוקא גבי חשיבות וכן נמי סברת התוס' שתי' משום דס"ל דרבנן דאמרו לא יקרבו הוא מדאוריית' כרבנן דברייתא וכיון שכן פסקו הרמב"ם והתוס' דמעילה כהאי סוגייא דלא אמרי' בטל ברוב גבי קדשים כיון דחשובים הם וכמו כן כוונת הש"ס שהק' בריש כל הזבחים וניבטיל ברובא ומתרץ ליה משום דחשיבי ואפ"ל עוד דלא נאמר זה אלא בקדושת הגוף אכל קדושת דמים לא ואהא כתב כיון דחשיב לא שנא ולהטעים הדבר כיון דהתורה לא רצתה להתיר התערוב' לומר דאוסרת אפילו בכל שהו כיון דהוא דבר חשוב וכבר כתבתי בה' מעיל' דמהש"ס משמע דמטבע חשיב ולא בטיל ע"ש בס"ד ואין לחלק בין בע"ע לשאר איסורין דהא רבנן דברייתא בחדא מחתנהו כמ"ש התוס' ז"ל אך עדיין קשה לסברת התוס' ז"ל דאין אסורין אלא מדרבנן מה יענו להך משנה דקתני גבי פרוטה דמעל כיון דבטיל מדאורייתא ואין לומר דהאי מעל מדרבנן כמ"ש בריש מעילה דהא ר"ע ס"ל דמעל אף מספק גם מה שכתב הרב פ"ח ז"ל דידוע וניכרת איכא דשרי ביה נרגא כיון דבשעת הוצאה אינה ניכרת כלל אמאי מעל גם קתני פרוטה בכיס זה הקדש ולא ראה הפרוט' כלל וצ"ל דס"ל כתירוצא קמא דאין בכיס אלא אחד

ומעתה נתבארו דברי מרן ז"ל וכוונתו היא דעיקר הקושייא של רבא על ר"ן לא קשייא משום דבקדשים לא בטלי ברוב כאמור והוי אסור מדאורייתא אבל גבי ע"ז דמדאוריית' בטל ברוב דהוי איסור' מדרבנן לכך תלינן לקולא ורבה דמק' ליה הכי משום דס"ל כסוגיי' דיומא דהכי ס"ל כמ"ש התוס' ז"ל ולכך מקשה ליה לרב והשיב דלפי שיטתו דס"ל דמדאורייתא בטל וה"ה דהו"מ לחלק בין דרבנן לדאורייתא אלא דבעי למימר כיון דרבנן הוא רבנן מודו לר"א כיון דהוא מדרבנן וכיון דקי"ל בסוגייא דזבחים דהוא מדאורייתא לכך פסקינן כתרווייהו כנ"ל ודוק והא דהוצרך מרן להא דבלא"ה משום דהוקש' לו כיון דאיכ' חילוק בין דאורייתא לדרבנן אמאי לא עבדי צריכותא בהכי א"נ בא לתרץ הך דטבעת של ע"ז דפסק הרמב"ם בהלכו' ע"ז דאזלינן לקולא אף דאיסורו דאוריית' ועיין להרב מחנה אפרים בליקוטיו להלכות תרומות יע"ש

הלכות מעשר

פרק א' הלכה ה' אין משלמין לבעליהן וכו' אין לך בהן עד שירימו אותן משמע מכאן אחר שהורמו אם אכל מהם חייבים לשלם אפילו עדיין הם ברשותו ולא זכה בהן כהן. וקשה דהש"ס מקשה מכאן לר"ח והוצרך לומר דאתו לידו בטבלייהו וס"ל כמי שהורמו דמייא וכיון דרבינו ז"ל פסק כר"ח בהלכות ביכורים פ"ט איך פסק כאן בסתם דחייבים לשלם הו"ל לומר דאתו ליד כהן בטבלייהו כאוקמתא דגמרא

ובאמת מדברי רבי' בהלכות ביכורים מבואר דלא איירי ר"ח אלא במתנות שהם זרוע וכו' שהם חולין אבל תרומה שהיא קודש יוצאה בדיינין כיון שחייב עליה מיתה או חומש ובכל מקום אמרינן מפני גזל השבט וכן משמע נמי מהא דאמרי' בפרק ו' דתרומו' ופסקו רבינו בפ"י מהלכות תרומו' דין י"ו בת ישר' שאכל' תרומה ואח"כ נשאת לכהן אם תרומה שלא זכה הכהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה ואי אמרת תרומה בכלל מחנות כהונה למה משלמ' כלל כיון שאין לו תובעין ועוד דלמל"ל שנשאת לכהן אפי' נשאת לישראל נמי ולשיט' הגמרא דס"ל דר"ח איירי אף בתרומות ומעשרות וקרא דמשלם מיירי בזכה בה כהן צריך לדחוק ולומר דמתני' דקתני נשאת לכהן אגב סיפא דאתא לאשמועינן דחומש לעצמה ומעת' תחזור הקושי' כיון דר"ח איירי אף בתרומו' והוצרך לגמ' לאוקמה דאתו לידיה בטבלייהו איך שתק מיניה רבינו וצריך לדחוק ולומר דרבינו ז"ל סמך על הלכות ביכורים שהביאו שם שכן כתב מפני שאין לו תובע ידוע ור"ל שהפקיד אצלו הטבל כמות שהוא וחזר ולקחו ממנו הוי הכהן תובע ידוע כיון שזכה בהן כבר משום דכשהורמו דמיין אמנם עדיין לבי מגמגם בזה אמאי לא זכר שר מתנות ומעשרות כלל כי אם זרוע ולחיים וכו'

וראיתי ברייתא בת"כ פרשת אמור וכו' פיסקא ו' וז"ל יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ת"ל ונתן לכהן את הקדש דברי ר"ע ר"ש אומר אף הפרשתו מיחייב עליו קרן וחומש ופי' הר"ב ק"א ז"ל דפלוגתייהו על הפרשת תרומה דר"מ ס"ל דאינו חייב עליו קרן וחומש עד שיתנו לכהן ור"ש ס"ל מכיון שהפרישה חייב עליה אף דלא הגיעה לכהן ולכאורה הוא תמוה דהוי ר"ח כתנאי ועוד דהוי הך ברייתא דמקשי מינה לר"ח הוא אתייא כר"ש דס"ל משעת הפרשה חיים ליה ומאי מקשה כיון דס"ל כר"ע דס"ל עד שהגיע לכהן והתימא על הרב ז"ל שהביא הך מימרא דר"ח ושתיק עלה ואפ"ל דקושיית הש"ס מהלכה דקי"ל כסתם ברייתא דהיא אתייא כר"א בר"ש דדריש מקרא אחרינא דמשעת הרמה חייב ואיך ר"ח ס"ל הפך הדין

אך רבינו ז"ל מפר' דלא קאי ר"ח אלא אשאר מתנו' דלא טבילי ולא קאי אתרומה מדלא הביאו בגמ' הך פלוגתא דתנאי כלל והש"ס דמקשה מהך ברייתא דתרומה כוונתו לרמויי אתרומה וכן היא הגירסא הובא' בספר קרבן אהרן ז"ל ואמאי ליהוי כמתנות כהונה וכו' והמתרץ כפי שיטתו השיבו דאתו בטבלייהו אבל באמת לא דמו כלל דכיון דחייב עליהן קרן וחומש ודאי יוצאה בדיינין דאלא"ה למה משלם כיון דאין לו תובעין והכי אמרינן במתני' פ"ז דתרומות היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה חייב קרן וחומש דברי ר"א ואף ר"י לא