אברהם יגל על הרמב"ם רנה

פרק ה' הלכה ה' הרי זה תורם מן השבולין ע"כ וק"ל דאמרינן בפ"ק דביצה די"ג אהא דאמר רבה מוללין ביו"ט א"כ מצינו שזכאי בהרמתה ולפי דברי רבי' ז"ל שתורם שבולים לימא שתרם מאתמול ובא להודיענו שמותר למלול ביו"ט אלא ודאי משמע דאינו תורם אלא חטים ונ"ל דרבינו מפרש דזו מה שתי' בגמ' הא ר' והא ר"י ב"י ומשום דהוקשה לו לפירש"י והתוס' ז"ל דפליגי בזכאי בהרמתה איך יענו לב"ש וב"ה דכולהו ס"ל דאינו זכאי בהרמתה ולכך מפר' רבינו דר' ס"ל כיון דהכניסן למוללן הוקבעו ואסור לאכול מהם עראי עד שיפריש וכיון שהפריש מאתמול מותר למלול ביו"ט ור"י ב"י ס"ל לא הוקבעו עד שימלול וכיון שאינו זכאי בהרמתה אסור למלול ביו"ט ומעת' אין צריכין לומר דהברייתא דקתני מוללין מעיו"ט אגב רישא אלא ס"ל כר"י ב"י דאסור למלול ביו"ט ורבא ס"ל כר' אלא דנ"ל דוחק לומר דמאי דקאמר הא ר' הוא על רבא ועוד דאם כן מאי מקשה הגמ' ולר' מצינו שזכאי בהרמתה היכא דהכניסו לעיסה ונמלך ביו"ט למוללו ומאי קו' אה"נ דבההיא ר' מודה שאין למוללו ביו"ט כר"י ב"י אלא ודאי משמע ליה להגמרא דדין רבא שמולל ביו"ט כ"ע מודים בו ופליגי בזכאי בהרמתה וצ"ל דס"ל כר"י דפליגי ב"ש וב"ה בתרומה ופליגי בזכאי בהרמתה וב"ה ס"ל דזכאי בהרמתה אבל לפי סברת רבינו צ"ע

אשר ע"כ נ"ל דרבינו ז"ל מפרש כפי' התוס' דפליגי בזכאי בהרמתה אבל הוקשה לרבינו מהך ברייתא דקתני המולל מלילות מע"ש וכו' ע"ש משמע דמיירי דהכניסן מלולות ואם כן היכי תני למחר מנפח ואוכל דהא לר' הוקבעו למעשר ואסור באכילת עראי הילכך כתב דתורם שיבולין ומאתמול הפריש ולא נחית התנא אלא לאיסור שבת

פרק ט' הלכה ו' הכותב וכו' וכתב מרן ז"ל ואמרי' התם דת"ק סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ואינו בנמצא שם וצריך להגיה ואמרי' בכריתות דכ"ד דר"ל דס"ל הנותן מתנה ואמר אי אפשי בה הוי הפקר אוקמוה בגמ' שם דס"ל לת"ק דאמר אוכל בתרומה משום מעוכ' ג"ש אוכל ולפ"ז רשב"ג דס"ל אינו אוכל אפשר דס"ל דמעוכב גט שחרור אינו אוכל ולכך כתב דיש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא וכיון דמספ"ל כמאן הלכתא פסק לחומרא ונ"ל דזה מוכרח מדאיבעי' לן במעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או לא משום דס"ל דרבנן ורשב"ג פליגי בהא ולא ידעי' הילכתא כמאן דאי לא"ה לא שייך למיבעי כיון דקי"ל כר"ל גבי הנותן מתנה ואמר אי אפשי בה הוי הפקר וצ"ל דרבנן ס"ל מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ומאי קמיבעי"ל אלא ודאי דרשב"ג פליג עליה ועיין להמ"ל ז"ל שלא ראה סוגייא דכריתות שהבאתי ע"ש ודוק

פרק י' הלכה ב' ואינו מחוייב עד שיאכל כזית ר"ל אעפ"י שיהא בו שו"פ לא מחייב אפילו קרן כמבואר בפ' כ"ש דף ל"ב דקאמר אי לית ביה שו"פ אפי' קרן לא מחייב והי' לו דמיירי דיש בו שו"פ וא"ה כיון דלית ביה כזית לא מחייב חומש ולא דמי למעי' דאף דלית ביה שו"פ חייב לשלם דהתם ממון דהקדש הוא אבל הכא ממון דכהני' הוא ופחות משו"פ לא ניתן להישבון וניתן למחילה אבל הקדש ליכא מאן דימחול וכמ"ש רבינו בהלכות מעילה פרק ז' דין ח'

אכן ראיתי להרב ק"ה בפ' כ"ש אמתני' דהאוכל תרומת חמץ שיצא לידון בדבר חדש דאף תרומה אף שאין בו שו"פ חייב לשלם כמו מעילה וכתב דהך סוגייא דפסחים ס"ל כמ"ד דלא יליף חטא חטא ממעילה אבל למאן דיליף אה"נ ילפינן ממעי' אף שאין בו שו"פ ומכח זה הגיה בירוש' הא דקאמר דנהנה מן הקדש הוא בעי בתרומה וכו' ואינו נראה דסיים הירושלמי נישמעניה מן הדא ואת אשר מן הקדש ישלם ואיפליגו אמוראי לרבות או למעט ואמרו מאן דאמר למעט הוא לקרבן ואי בתרומה ליכא קרבן ועוד מאי בתרומה כיון דכ"ע ילפי ממעיל' דאף שאין בו שו"פ חייב לשלם ומ"ש דאיכא פלוגתא בזה ליתא דדיני מעילה כולם ילפי' מתרומה כמו שמבואר בפ' הנהנה וכ"כ התוספות בפסחים דף ל"ג ועוד היכי שייכא ג"ש להכי כיון דתרומה גילה קרא דבעי אכילה ובמעילה גילה דלא בעי אכילה אדרבה נהפוך הוא דמעילה ילפינן מתרומה דבעי כזית אלא משום דהנאה לא שייכא לשיימה כי אם בשו"פ

הלכה ט' זר שבלע וכו' הנה מהר"מ ן' חביב ז"ל בס' כפות המרים הק' על רבי' ז"ל מהא דפסק בה' מ"א דאם אכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלי חייב והניחה בצ"ע ע"ש ומתחילה עלה בדעתי לומר דוקא הכא משום דכבר נתחללה באכילת הראשון כמו שנתבאר בפ"ק דכריתות כהן שסך בשמן של תרומה מביא בן בתו ישראל ומתעגל על גביו ואינו חושש ומפרש התם דטעמא משום דכבר נתחללה ושוב מצאתיו בתוס' דמנחות דס"ט ע"ב בד"ה דבלע ע"ש ויודע נסתרות שכן היה. אבל אחר העיון אינו נוח לי דדוקא התם כיון דנעשית מצותו שסכו כהן הוי מחולל אבל הכא דנעשה באיסור עדיין באיסורו הוא עומד וכן מבואר מדברי רש"י ז"ל פ"ק דכריתות שכ' וז"ל אלמא כיון דבטלה בהיתרא בטלה משמע דנתבטלה באיסורא לא בטלה ועוד דא"כ אמאי אין נותן לו אלא דמי עצים כיון דנתחלל ולא הוי עיכול חייב ליתן לו דמי שויו. אשע"כ נראה לע"ד דודאי אף דלא הוי עיכול מ"מ נפשו של אדם קצה בו אלא דהכא בעת אכילתו לא הוה ידע שהקיאו וא"כ אחר שידע לא הפסידו כלום כיון דלאו בר אכילה ולכך אינו נותן לו אלא דמי עצים שהפסידו ועוד כיון דאכילת איסור הוא לא הוייא אכילה דומיא להאי דאמרי' בבכורות ד' ל"ז המוכר בשר ונודע לו שהוא בכור מה שאכלו אכלו ויחזיר לו הדמים וכמ"ש רבי' דין י' אבל התם כיון שחזר הוא בעצמו ואכלו מ"מ הרי נהנה גרונו בכזית כיון דאחשביה ליה אכילה ודו"ק

הלכה כ"ד אם היה בו כזית ואין בה שו"פ משלם לכהנים והק' מרן ז"ל דאמרו בגמ' אי אין ביה שו"פ קרן נמי לא ליחייב ולכאורה לק"מ דהתם קאי על פחות מכזית וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בליקוטים שתמה עליו ולעד"ן דמרן ז"ל נימוקו עמו והוא מדהק' בתר הכי אי אית ביה שו"פ חומש נמי ליחייב אם איתא דס"ל למק' לרבנן דדריש מלא יאכל דתלוי בכזית מאי מק' אלא ודאי דמק' משום דכיון דלית ביה שו"פ לאו גזל מדי דנותן למחילה וא"כ אפילו כזית ואי אית בהו שו"פ חומש נמי ליחייב דהוי גזל גמור ואהא תירץ לו דדריש מלא יאכל דחומש תלוי בכזית ולכך אף דיש בו שו"פ אין בו חומש אך עדיין איכא למימר אפי' כזית בעי שו"פ כיון דניתן למחילה כדעת המק' לכך הביא ראייה מהירוש' ולעד"ן דממקומו הוא מוכרע מדקאמר אבא שאול עד שיהא בו שו"פ ואם איתא כיון