אברהם יגל על הרמב"ם רנד

עיניו בשבת דזה אינו דאמרינן בירוש' על מתני' דהמזמן אר"י וצריך להחליט בשפתיו ר"ל בשעה שמפריש וכו' וכדפסק הר"מ בפרק ט' מהלכות מעשר אך אפשר לומר דהתוס' אית להו דפי' הגמ' דקאמרה וצריך לרחוש וכו' ר"ל בלא הפרשה ועוד שייך לומר דמפרשים אידחי תנא ר"ל נדחה דבריו מכח קושיא והא מתקן בשבת ולכך הכא בירושלמי קאמר דנותן עיניו לבד וזה דוחק לכך דאית להו כפירושם בסוכה דדוקא אינו מותר להפריש כי אם מה שאכל ונ"ל עיקר דמיירי שקבע לו מקום מאתמול קודם בין השמשות אלא לא היה לו פנאי להפריש והא דאמר נותן עיניו במקצתו היינו שיכיר מקום קביעותו למעשר כדי שיאכל את השאר ודוק

הלכה י' תרומ' מעשר אין מפרישין איתה מאומד אלא מדקדק בשיעורה וכו' וקשה דבתר הכי כתב דהמונה משובח ומודד משובח ממנו וגרסינן בירושלמי ממי משובח אמר ר"ה מאומד משמע מאומד מהני ואם כן לא אתייא מתני' אלא כאבא אלעזר ן' גמלא וכיון דאין תורמין מאומד איך פסק הך מתני' דהמונה משובח ועיין תוס' דבכורות דף נ"ח ע"ב ונ"ל דס"ל לרבינו ז"ל דהירוש' סמיך אהך דתני והשוקל משובח משלשתם וכיון דליכא אלא שנים לכך דקדק לומר מדקתני המונה משובח לאתויי מאומד אמנם בתר דדחו ליה בשלשתן קאמר דלית למשמע מינה כלום ר"ל אף הדקדוק אינו כלום והיינו דכתב רבינו משובח משניהם וע"ש

פרק ד' הלכה ז' האומר לשלוחו וכו' נתכוון תרום בבנוניו' ועלת' בידו אחד מארבעים או אחד מששים תרומתו תרומה ואם נתכוונו להוסיף על הבינונית וכו' ועיין להר"ש ז"ל שפי' המשנה בענין אחר דהיינו בין רישא בין סיפא מיירי באינו יודע דעתו של ב"ה וסיפא מיירי ביודע ולכך מה שהקשה בירושלמי הכא את אומר תרומתו תרומה והכא את אומר אין תרומתו תרומה חקר הר"ש למצוא הך ברייתא דתניא אין תרומתו תרומה וכתב דאפשר דקים ליה דבשום מקום מיתנייא ולעד"ן דרבי' ז"ל מפרש דס"ד דרישא וסיפא איירי במתכוין ולכך מקשה הירוש' מאי שנא רישא לסיפא ותירץ לו כאן במתכוין כאן באינו מתכוין וה"ג רבינו בירושלמי דהך גירס' דכאן לפחות כאן להוסיף אין לה קיום דברישא קתני בהדיא פיחת או הוסיף גם הר"ש כתב דיש טעות בירושלמי ע"ש ומפרש רבינו ז"ל באין מתכוין דהיינו מתכוין לתרום בבינונית ועלה בידו אחד מארבעים וכו' וכן ראיתי מפורש בתוספתא כדברי רבינו דקתני האומר לחבירו צא ותרום אחד מחמשים הוסיף עשרה או פיחת עשרה תרומתו תרומה האומר לשלוחו סתם יש לו לתרום אחד מן' הרי מבואר אף דיודע דעתו של ב"ה דאמר לו צא ותרום אחד מן' תרומתו תרומה ובמתני' תני אם נתכוון להוסיף אין תרומתו תרומה וצ"ל דבתוס' מיירי בעלה בידו בלא כונה

אך הא קשה לי לס' רבי' מהא דאמרי' בסוף בכורות גבי מה שהק' הש"ס למ"ד לתקוני שדרתיך ולא לעוותי מהך מתני' דהכא ותי' לו דשאני הכא דאמר ליה דבהכי אמדתיך ולס' רבינו דמיירי בלא כוונה היכי מצי למימר בהכי אמדתיך וצ"ל דכיון דמצי למימר דבהכי אמדתיך לא מקרי טעות אמנם עדיין ק"ל מהך תוס' דאמר לו צא ותרום אחד מן' דלא שייך לומר בהכי אמדתיך וא"ה תני תרומתו תרומה אפי' בטעות ואפשר דכיון דהוי טעות דשכיח דהא ניטלת מאומד דאף ב"ה היה טועה א"כ שוייה שליח אף לטעותו ולא דמי למעשר והש"ס מהדר ליה בהכי לרווחא דמלתא קאמר כיון דמיירי בסתם אך להר"ש ז"ל קשה מהתוס' וצ"ע

פרק ז' הלכה א' כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טמאה וכו' עיין להר' מ"ל ז"ל שנסתפק אם טמאה מדרבנן הוי בכלל ומתו בו או לא וראיתי להר' שביתת יו"ט שהק' עליו מהא דאמרי' בפ' הפועלים גבי דומייא דברייתות בענין לאו דחסימה דדש בתרומה אינו עובר מיירי בגידולין שאין איסורו אלא מדרבנן הרי מבואר דלא אזלינן בתר דרבנן לאפקועי איסור דאורייתא והניחו בצ"ע ולי לק"מ דמשנה ערוכה היא דגידולין חייבים בתרומות ומעשרות והוי כמו חולין גמורים אלא רבנן גזרו עליהם שאסורין לזרים שלא לזרוע תרומה טמאה וכן פסק רבינו פי"א מהלכות אלו וע"ש בגמ' כאן בתרומת ודאי כאן בתרומת דמאי ע"ש

ובעיקר הספק של הרב אני תמיה דזה פלוגתא בירוש' דפ"ק דפסחים חמישית דר"י הקדשו מקודש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה תתן לו ולא לאורו אמר לון רבי יוסי חילוף הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים לכלבים עשאו תרומה ה"ז תרומה אתה גזרת עליה שריפה ושו"ר הדבר מפורש בפ' כ"ש דכ"ט גבי פלוגתא דאוכל חמץ של הקדש במועד אורן רב יוסף פלוגתייהו בפודין וכתבו התוס' דהא דאין פודין הוא מדרבנן והוי פלוגתייהו למ"ד מעל דלא אזלינן בתר דרבנן וכאמור

ומה שאני תמיה דבמסקנא מסיק רב אשי דכ"ע ס"ל אין פודין וכיון דלא שוי מידי לא חל עליו שום קדושה דהוי כמו שהקדיש עפר וא"כ כאן בתרומה שנטמאת בטומאה דרבנן כיון דלא שויה מידי הוי מחוללת ועומדת וצ"ע

הלכה ה' תרומת ח"ל וכו' וכולן שטבלו מותרין אכול וכת' הראב"ד ז"ל מגמ' דבכורות משמע דאף אחר טבילה לא אכלה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכן דעת השאלתות הביאם רש"י זל במס' בכורות וכן דעת הרמב"ן במלחמות ואני תמיה איך לא השגיחו במשנה ערוכה דקתני וט"י אוכלה ויותר תמיהא לי על הרמב"ן ז"ל שכת' ולא מצאתי זה הדין דט"י אוכלה לא במס' בכורות ולא במס' חלה והרי מבואר במס' חלה בפ"ד משנה ח' ונ"ל ליישב דעת הגאונים דודאי כיון דנטמאת החלה טומאה דאורייתא מנדה אין אוכלה אלא קטן דאין טומאה יוצאה עליו מגופו וכה"ג בא"י עובר עליו בלאו כמ"ש הרמב"ם לעיל דין א' לכך גדול נמי אין אוכלה אלא בהערב שמש כמו תרומה דאורייתא והא דאמרו במשנה ט"י אוכלה משום דאיירי בטומאה דרבנן דארץ העמים ולכן הקלו בה דאף ט"י אוכלה וכיון דהגאונים מיירו בטומאת החלה דאורייתא לכך כתב הרב במלחמות דלא מצא דין זה בכל מקום והיינו דהך דנדה קוצה לה חלה לא יהבא אלא לכהן קטן דנאכלת מיד אבל לגדול צריך להשהותה עד שיעריב שמשו לא רצתה להתעכב ולהכי לא מצאה כהן קטן אמרו לה לשורפה

ומעתה מה שהביא הראב"ד ז"ל ראייה מהרי"ף ז"ל אינה ענין לכאן דכבר כתבתי דאף הרי"פ מודה בהכי כיון דמתני' הכי מיתנייה ומתחילה עלה בדעתי לומר דאף הרמב"ם ז"ל מודה בזה עד שראיתי לו בפ"ה מה' ביכורים אף דנדה קוצה חלה מותר לגדול שטבל לאוכלה והוא וראי הפך הרי"פ ז"ל: