אברהם יגל על הרמב"ם רמה

וחייב קרבן על כל אחד והש"ס דדחי התם ואמר הא בהא תליא משום דדחיקא לומ' דר"ח לא אתי כהילכתא דקי"ל לילה מחוסר זמן אבל רבא ס"ל דלא אמרי' הא בהא תליא כיון דנטהר בשביעי וליל שמיני כיון דמביא קרבן ליומו לכך קרי ליה טומאות הרבה והוי ממש דומיא דזב

אבל אחר העיון נ"ל דלאו מילתא היא כלל דא"ה לרבא מנינא למה ליה דקתני חמשה דמכח זה אוקמוה בגמ' לאפוקי מרבי והיינו משום דס"ל למתני' דהא בהא תליא והוי טומאה אריכתה וצ"ל כמו שתי' התוס' לחלק בין זב אשר ע"כ נ"ל דס"ל לרבינו ז"ל ע"כ לא אמדו בגמ' דליל שמיני לא הוי טומאות הרבה ולכך לא מתוקמה כרבי אלא דוקא משום דליל ח' לאו בר קרבן ולכך לא חיילה עליה נזירות טהרה כדי ליקרא טומאות הרבה ולא חשיב אלא טומאה אריכתה אך לחכמים היכא דנטמא בח' בודאי קרי ליה טומאות הרבה דאותו יום ראוי לקרבן מיקרי יצא לשעה ראוייה אלא לעניין מנייה גזרת הכתוב דאינו מונה אלא משעת הקרבן ולעד"ן דזה מוכרח דא"כ הו"ל להש"ס לומר לאפוקי מחכמים כן נ"ל ליישב פסק רבינו ז"ל ודו"ק

הלכה י"ז ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו' עיין במ"ש מרן ז"ל דהא דקאמר בגמ' זריקה רצ"ל זריקת שאר דמים ונכון ליאמר בדע' רבי' ועיין להתוס' בפ' כ"צ דכתבו הפך זה והכריחו שם מהך מתני' דקתני נזרק אחד מן הדמים ונטמא אינו סותר ע"ש אלא שאני תמיה דמה ראיה הוא זו דהתם מיירי שנזרק בטהרה ולכך אינו סותר אבל הם נטמא קודם זריקה בטומאה ידועה ונודע אחר זריקה ודאי סותר וכמו שאמרו במתני' בפ' כ"צ מפני שאמרו נזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף והתם מיירי ביודע אחר זריקה לכ"ע וכמו שאמרו בגמ' דהך מתני' ע"ש אך בטומאת התהום אם נודע אחר זריקה אף שניטמא קודם זריקה הציץ מרצה וא"כ מאי קושייא להו מהך מתני' ולא ידעתי איך ס"ד לפ' דהך דקאמר מר בר רב אשי קודם זריקה הוא קידם זריקת שאר דמים דהא דומיא דפסח קאמר ומכח זה ס"ל להרמב"ם ז"ל דמר בר"א לא קאמר אלא בפסח אבל גבי נזיר בעי' דנודע לו אחר זריקת האחד ומעתה צ"ל דהך דתני בברייתא נזיר ועושה הפסח טהור הא כדאיתא והא כדאיתא לגבי נזיר טהור לזרוק שאר דמים וגבי פסח טהור לזרוק הפסח ומעתה שפיר קמתמה על מר בר רב אשי דודאי דלא אתא לאשמועי' אלא על הפסח דאי על הנזיר כבר שמעי' לה מהך מתני' דעד שלא גילח נודע לו סותר והיינו משום דבר המעכב מינה נשמע לרבנן דס"ל דזריקה מעכבת ודאי בנודע לו קודם זריקה אין מרצה צין ועוד מדקבע לפ' הך דינא גבי הך מתני' דפסחים ולא גבי דנזיר משמע דחידושו לא בא אלא לפ' גבי פסח ולכן מקשה שפיר מברייתא דתני נזיר ועושה פסח טהור ולגבי פסח טהור לגמרי אף קודם זריקה ומשני דכי איתמר נמי דאפי' קודם זריקה נמי הציץ מרצה ולא דמי לנזיר והשתא מאי דקאמר מר בר רב אשי קודם זריקה אתי שפיר כפשטיה דקודם זריקה ממש ולא צריך לידחק דקודם זריקת שאר דמים בהא לא מיירי בפסח ואין צורך למ"ש הכ"מ ז"ל

וראיתי להר' ל"מ ז"ל שכ' כן וכתב שכן תירצו התוס' בפ' בתרא דנזיר ואחר המחיל' ליתא לע"ד דהא כתבו שם דכיון שנשחט הפסח וכו' וכל העומד ליזרק כזרוק דמי וכו' א"כ לפ"ז אף לרבנן גבי נזיר נמי כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ואף דנודע לו קודם זריקה הציץ הרצה אלא דהא דכתבו דלגבי עושה פסח מיירי לומר דאתיא אף כר"א דלדידיה אף דאמרי' גבי נזיר כזרוק דמי כיון דמחוסר תגלחת ומעכבא אף דנודע אחר זריקה סותר לכן כתבו דמיירי בעושה פסח ואתייא אף אליבא דר"א אבל אה"נ לרבנן מיירי בין בפסח בין בנזיר ובהכי ניחא לי דלא כתבו ליישב הך ברייתא דקתני נזיר ועושה פסח טהור דמשמע כי הדדי נינהו אלא ודאי משום דס"ל דהך ברייתא כרבנן וכן נמי כוונתם בפ' כ"צ שכתבו האי סברא דעומד ליזרק ולא העמידו הך ברייתא אלא כרבנן אבל לר"א צ"ל דלא אתא הילכתא אלא לפסח וסמכו אדבריהם בנזיר ודלא כמהרש"א שם אבל ודאי דעת הרמב"ם ז"ל לא ס"ל דכיון דנישחט כזרוק דמי דא"כ אף בנזיר נמי ואיני יודע טעם לזה לדעת הרמב"ם ז"ל ולחלק בין נזיר לעושה פסח אם לא שנאמר דהכי גמירי בפסח ולא בנזיר ודוחק ועוד קשה לי מאי דאיתא בתוס' והביאו רש"י במתני' בפ' כ"צ דאמרו קבר התהום היה בבית שנכנסת בו אם עד שלא הביא פסחו נודע לו חייב בפסח ב' וכו' וא"כ היכי קאמר מר בר רב אשי אף דנודע לו קודם זריקה הציץ מרצה ופטור מפ"ב והתוס' שם תירצו לזה דאיירי הכא אחר שחיטה והתם מיירי בקודם שחיטה ורבי' כתב בפ"ו מה' ק"פ דאם נטמא בטומאת התהום שוחט ואוכל פסחו וא"כ מה יענה להך ועוד קשה מ"ש הרמב"ם שם דין י"ב מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפ"ב וכו' דמשמע בדיעבד דוקא אבל לכתחי' צריך לעשות פ"ב וזה באמת סותר דבריו לעיל שכתב שוחט לכתחילה. אשר ע"כ נ"ל ליישב הכל דרבינו הוקשה לו קושיית התוס' דהא ודאי כיון דזריקה מעכבת אפי' טומאת התהום סותר כמו לר"א ואין לתרץ כמו שתי' התוס' דכיון שנשחט כזרוק דמי דא"כ אמאי קאמרי רבנן נזרק עליו אחד מן הדמים וניטמא אינו סותר דכיון דתלוי בשחיטה הכי הו"ל למימר נשחט אחד מן הקרבנות ונטמא ויש לחלק בזה בין טומאת התהום בין טומאה ידועה דהא הציץ מרצה על התהום ואין מרצה על הגוף אמנם בירוש' דנזיר קאמר דכמו לר"א מחלק בין קודם גילוח לאחר גילוח כך לרבנן מחלקין בין קודם זריק' לאחר זריקה ואם איתא בין קודם שחיטה לאחר שחיטה הו"ל למימר ועוד דמנ"ל למימר דמאי דקאמר מר בר רב אשי קודם זריקה הוא מיירי לאחר שחיטה גם הברייתא דקתני משמע טהור אף קודם שחיטה ומה שהכריחו מהך תוספתא שהביאה רש"י ז"ל לא משמע כן דשם קאמר דין טומא' ידועה דאף דנודע לו משעה שעשה פסחו צריך לעשו' פ"ב ובתר הכי מחלק בטומאת התהום בין עשה ללא עשה דהדבר ברור בגוונא דטומאה ידועה קמחלק בטומאת התהום והתם ודאי איירי בלאחר זריקה נמי אשר מכל זה ס"ל לרבי' דבברייתא דתוס' נמי מיירי באחר זריקה אך התם דוקא בידעי' דנטמא ודאי בטומאת התהום וכמו שאמרו קבר תהום היה בבית שנכנסת בו או תחת האבן שישבה עליה דודאי ניטמא לכך מחלקינן בין קודם זריקה לאחר זריקה אכל הך ברייתא דנקט גוונא אחריתי דהמוצא מת מושכב לרוחבו של דרך ולא נקט הך גוונא דתוס' הוא לומר דאף קודם זריקה הוא טהור לזרוק והיינו טעמא משום דלא נטמא בודאי דאפשר שלא נגע וכמ"ש הרמב"ם בה' ק"פ ואדהכי כיון דבס' טומאה קאי זורק לכתחילה והיינו דמק' הגמ' מינה