אברהם יגל על הרמב"ם רמו

למר בר רב אשי דמיכרח הוא דהא דמחלק מר מיירי בספק טומאה דאי בודאי טומאה מאי אתא לאשמעינן דהא ברייתא ערוכה בתוס' מבוארת היא אלא ודאי דבא לומר דאף בספק איכא חילוק ולכך הק' שפיר מהך ברייתא דבספק טומאת התהום אף קודם זריקה ומכח זה הגיה דבריו ואין להקשות לפי"ז מאי חידושא אתא לאשמועינן משום דמתני' טעותיה לומר דוקא אחר זריקה כמו טומאת הדם לכך אתא לומר דלא בכל גוונ' בטומאת דם הוא אלא דאיכא גוונא דאף קודם זריקה נמי מרצה ולפ"ז ניחא קושיית התוס' דהא דמחלק בנזיר בין קודם גילוח לאחר גילוח הוא מיירי בודאי נטמא ולכך קאמר דאם יודע קודם גילוח סותר וכמו כן לרבנן וכמבואר בתוספתא ובהכי נמי אתנח לן מאי דאיתא בגמ' דנזיר דף ס"ג ע"ב גבי הך ברייתא דהמוציא מת בד"א במהלך ברגליו אבל טעון ורכוב אפי' מיד ועושה פסח נמי טמא ולכאורה אין לו מובן ועיין שם ברש"י שכתב טעות הוא אמנם לפי האמור ניחא דהתם מיירי בספק ולכך דוקא במהלך דאפשר שלא יגע אבל אם היה טעון דאי אפשר שלא יגע טמא וצריך לעשות פ"ב וסותר נזירות וכאמור בתוספתא

והשתא אתו פסקי רבי' כהוגן דבהלכות ק"פ מעיקר' כתב דין הספק דהיינו הך המוצי' מת וכתב בהדיא דכיון שהוא ספק ה"ז עושה פסחו לכתחילה עד שידע בודאי שניטמא בו ר"ל דהשתא אינו עושה לכתחילה אלא דוקא אם נודע לו לאחר זריקה כמו שמסיים שם והיינו הך דינא דתוס' וכאן בהלכות נזירות מעיקרא כתב דין אם נטמא בודאי ולכך כתב לחלק בין נודע לו לאחר זריקה לנודע לו קודם ובפ"ט מהלכו' אלו כתב דין הספק הך דהמוציא מת וכו' והיינו ממש כפסח ודלא כהכ"מ והלח"מ ז"ל אלא דשם כתב דאפי' טומאה ידועה טהור וכבר תמהו עליו הכ"מ והל"מ ז"ל בזה יע"ש

ובהכי ניחא לי מה שפסק רבינו ז"ל בפ"ד מהלכו' כ"מ דין ו' כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא טמא אם ידועה כל קרבנות שהקריב פסולין ואם היא טומאת התהום וכו' וכל קרבנות שהקריב נרצה ע"כ והק' הכ"מ ז"ל דהא פסק בהלכות ק"פ דאף לכתחילה שוחט וכו' ותי' דהתם שאני דהיא מצוה עוברת וכו' ולא ידעתי איך נחה דעתו בזה דכיון דהדין דין אמת דמרצה אף לרבינו לכתחילה מנ"ל לחלק בזה שלא חילקו הגמ' ומה גם דאף גבי נזיר פסק רבינו בפ"ט דטהור לכתחילה אך לפי האמור ניחא טפי דהתם דוקא בטומאת התהום דספק אבל בודאי דוקא בנודע אחר זריקה וכמבואר ולכך כתב רבינו ז"ל כהן שעבד ואח"כ נודע וכו' כל הקרבנות שהקריב נרצה אך מ"ש ואפילו נודע לו שהוא קודם זריקת הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אף על פי שהוא מזיד יש לתמוה דכיון דאם נודע לו קודם זריקה קתני בבריית' דסותר ומביא קרבן טומאה הרי ברור דאין הציץ מרצה בנודע לו קודם זריקה ומנ"ל לחלק בין לכתחילה ודיעבד בזה וי"ל דיצא לו זה מהא דקאמר מר בר רב אשי אלא אפי' קודם זריקה נמי מרצה דבמאי קמיירי אי בודאי טמא בטומאת התהום הא אמרינן בהדייא דסותר אי בס' טומאה וכי ברייתא אתא לאשמעינן דקתני טהור ואין לומר כמ"ש לעיל דמתני' טעותיה וכו' דא"כ הו"ל למינקט לישנ' דטהור כמו שהוא כברייתא אלא ודאי דבספק טומאה לא בעי ציץ וכדמשמ' מלישנא דטהור דאין כאן טומאה דליבעי ציץ עליה גם רבינו לא הביא ריצוי ציץ גבי ס' טומאה ולכך מתניתין דקתני נטמא טומאת התהום הציץ מרצה עכ"ל דבודאי טומאה הוא וכן משמע מלישנא דנטמא ומוכרח לומר דנודע לו לאחר זריקה לכך אתא מר בר רב אשי לומר דאף דנודע לו קודם איירי וזרק דיעבד הורצה ודקדק בלשונו ואמר ל"ת דנודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה הוא משום דכיון דבודאי טומאה מיירי דוקא לאחר זריקה לא מרצה לכך אתא לומר אפילו נודע לו לפני זריקה נמי מרצה והיינו מדלא חלק תנא דמתניתין בין נודע ללא נודע בטומאת התהום משום דבנזרק מיירי ואם כן אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה כיון דבדיעבד הוא וכבר רבי' ביאר זה בפ"ד מהלכות ק"פ במ"ש שם בדין ב' נטמאו הבעלים אחר שחיטה לא יזרוק ואם זרק לא הורצה שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אם נטמא בטומאת התהום ר"ל דאם נטמא אחר שחיטה וזרק הורצה הרי דאף דנודע לו קודם זריקה וזרק הורצה והיינו דכתב נמי וכמבואר בה' כ"מ ודוק

הלכה י"ח איזהו טומא' התהו' ועיי' מ"ש הראב"ד דיש סיוע לפי' רבי' מדאמר בגמרא תהום דזיבה התירו ע"ש ואני תמיה איך נעלם מעיניו סוגייא ערוכה דפרק כ"צ דשם אמרו בהדייא דהך בריית' דר' חייא אתא למעט ט"ש ואדהכי שפיר אמרו בנזיר דלעולם ס"ל למפרע דאורייתא ותהום דזיבה התירו והך תנא ס"ל דר' חייא לא בא למע' אלא ט"ש וכמו שהעמידו בפרק כ"צ דמפשט פשיטא ליה דכהן מרצה בטומאת התהום וא"כ אתא ר"ח למעט ט"ש וא"כ איך כתב רבינו דאתא למעט הרוג דאם כן מאי פשיטא ליה מהכא דכהן מרצה בטומאת התהום אלא ודאי דהך למעוטי הרוג נפק"ל מדבעי' שאין מכירין אותו אחד בסוף העולם וזהו כוונת דברי הראב"ד ז"ל. אלא דמה שאני תמיה שלא תפס עליו מהגמ' ולכך כתב דאתא למעוטי תהום דזיבה דס"ל כמ"ש בנזיר ודילמא תהום דזיבה התירו הוא בדרך דחיה אתמר דמפרע מדרבנן תו לא אצטריך לומר תהום דזיבה התירו או אפשר דלרבנן ס"ל תהום דזיבה לא התירו ובהכי פליגי רבנן ור"יו והך תנא דר' חייא אתא למעט ט"ש דלא כהל"מ ז"ל דכתב דר"י לית ליה הך דר' חייא והאי דכתב הראב"ד ז"ל למעוטי תהום דזיבה ה"ה דמצי למינקט למעט ט"ש וכן רש"י בנזיר דס"ג גבי ולא אמרו אלא למת בלבד כתב וז"ל אבל זב וזבה לא אלא דאפשר שלא כתב למעט ט"ש משום דס"ל דעדיין בעייא דרמי בר חמא קיימא בתיקו וכיון שכן לא אפשר לומר למעט ט"ש אתא דאם כן תיפשוט למ"ד שוחטין וזורקין על ט"ש אך לדידן דקי"ל דכל את"ל פשיטותא שייך לומר למעט שרן נמי גם בירושלמי דפ"ב דנזיר הלכה ב' הביאו הך ברייתא והעמידה למעוטי זב וזבה משום דט"ש אתי מק"ו והיינו משום דטומאת התהום לאו הלכה היא ע"ש איך שיהיה לא מצאתי סיוע לדברי רבינו במ"ש דאתא למעט הרוג ובאמת דלשון רבינו בחיבורו אפשר לדחוק דמאי דקאמר אבל הרוג לא שהרי יודע בו וכו' הוא קאי אריש דבריו דקאמ' שאין אדם מכיר וכו' אך בפיה"מ בפ"ב דנזיר משנה ד' כתב וז"ל ועוד אמרו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד לאפוקי הרוג דלא וכו' ע"ש וצ"ע

פרק ט הלכה י"ח ואעפ"י שהיא טומאה ידועה עיין בהראב"ד ז"ל וכתב מרן ז"ל דרבינו מפרש ארישא קאי ע"ש וצ"ע דא"כ אמאי לתרומה טמא כיון דהוא ספק בר"ה.