אברהם יגל על הרמב"ם רמג

פרק י"ז הלכה כ"ז אבל להאכילו בידים אסור משמע אין בו מלקות וקש' דכתב סוף הלכו' כלאים המלביש את חבירו כלאים דמלבי' לוקה וכו' וכתב מרן ז"ל שם קרי ביה לא תלביש ואם כן ה"נ דדריש לא תאכלום לחייב את המאכיל כאוכל הו"ל כאילו אכלו הוא גופיה ונראה דוקא התם דחברו נמי מוזהר על זה כיון דעובר בלא תעשה ולכך לוקה המלביש אותו אבל הכא דאינם מוזהרים ואין ב"ד מוזהרין להפרישו ולכך אינו לוקה ואח"כ מצאתי הדבר במחלוקת הוא שנוי הביאו הרא"ם ז"ל בפרשת שמיני לדעת ר' ישעיא אף מאכיל הקטנים לוקה כדמשמע מלשון הברייתא לחייב את המאכיל אבל הראב"ע ז"ל סבר הא דקתני לחייב את המאכיל כאוכל אדעלמא קאי שהם גדולים ולכך לוקה וסיים הרא"ם ז"ל שם וכתב וגם שיתקיימו דברי הרמב"ם שכתב המאכיל את הקטנים שהגדולים שהאכילו את הקטנים אין בו אלא איסור בעלמא וכוונתו פשוטה דמפרש כראב"ע דהא דקתני לחייב את המאכיל כאוכל אגדולים קאי ר"ל אבל על הקטנים אינו חייב משום דאינם חייבים וכמ"ש ודוק

הלכות שבועות

פרק ב' דין י"ז וחזר בו תוך כדי דבור וכו' עיין למרן והרמ"ל ז"ל הגיה לשונו והאמת אתו אך מה שהקשה על מרן והרא"ש ז"ל נראה לי דלק"מ ולא ראה מ"ש התוס' ז"ל בפרק מרובה אהך חלוקה דאמר ר"י אם לא נתכוון לכך דמיירי ששהה כדי דבור קטן דהיינו שאלת הרב לתלמיד וזה במוכרח דאם כן הוה ליה לר"י לחלק בנמלך גופיה בין דבור גדול לדבור קטן ועלה קאי ר"מ דס"ל דהוי חזרה הרי דס"ל דתוך כדי דבור לאו כדיבור דמי ושוב ראיתי בפרק כל הזבחים ר"ל דהכי איתא בהדיא ר"מ סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמי' ואמר תמורת עולה ותמורת שלמים ש"מ מהדר קא הדר ביה ע"ש הרי מפורש יוצא דר"מ אפילו תוך כדי דבור קטן לית ליה והכי שיעור פלוגתייהו דודאי דקאמר תמורת שלמים ש"מ נימלך הוא ואינו יכול לחזור וכו' דאם נתכון לכך שפיר איכא למימר דהא דקאמר תמורת שלמים כי היכי דאקרבה כדאיתא לשם ובנימלך נמי דינו כמו נתכוון לכך גם מ"ש המ"ל ז"ל טעם הרמב"ם דפסק דלא כר"י מסוגיא דנזיר כמ"ש התוס' בא"מ עיין להרב גופיה פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות שתמה ע"ד התוס' מה העלו מזור לקושייתם ולק"מ דבנזיר קאמר תנ"ה וכמה כדי דבור כדי שאלת תלמיד לרב והם דברי התנא גופיה ואם כן כיון דתנא דברייתא פליג על ר"י וסתמא דגמרא קאמר הכי בכדי דבור הכי נקטינן

פרק ו' הלכה ג' ואין אדם רשאי להתיר שבוע' עצמו נלע"ד דין זה מאגד' דמסכת בתרא דקאמר מי מפר לי וקאמר תלמודא עלה כל רבה בר חנה וכו' דלא אמר מופר לך ואם איתא הו"ל מפיר לעצמו והכ"מ לא הראה מקורו ע"ש שוב מצאתי הדבר מפורש בנדרים דפ"א ע"ב דקאמר לא ייחל דברו מכאן לחכם שאין להתיר נדרי עצמו ע"ש והא דאמרי' בנדרי' דס"ה דמשה הלך למדין והתיר לעצמו אפשר דעל פי הדבר שאני כיון דלא אפש' בלא"ה אבל משום דאפשר לילד למדין להתיר בפניו לכך אמר לו שילך ומעתה מ"ש רש"י ז"ל משום דאם כן חכם מתיר לעצמו הוא תמוה והר' שער המלך ז"ל תירץ דפליגי תנאי בהכי דר"י דס"ל דהתיר נדרים מפיק ליה לזה מקרא דאשר נשבעתי באפי ס"ל דמתיר לעצמו ע"ש אין דבריו מובנים דכבר פי' רש"י ז"ל שם בחגיגה דהכוונ' היא כיון דאמר וחזרתי בי דיכול לישאל עליו ומתירין לו ועוד איך לא פסק כסתם משנה דנגעים כמ"ש מרן ז"ל ועוד להך תנא דס"ל אין מתיר לעצמו איך משה רבינו ע"ה התיר לעצמו גם מה שהק' התוס' ז"ל בפרק הספינה מהא דאמרינן באפי נשבעתי וחוזרני בי דמשמע שמתיר לעצמו לא ידענא מהיכא משמע לעצמו דבאמת זו דעת ר"א בפרק/ חלק דדור המדבר יש להם חלק לעולם הבא אך כיון דחזר מאפו נשאל למרע"ה והתי' לו כמו שמצינו בעגל כדאית' בפרק אין עומדין

אשר על כן נראה לי בדעת רש"י ז"ל דכיון דעיקר הנדר הוא ע"י סיבה שהיו מבקשים. להורגו בשבטלה הסיבה בטל הנדר אך מפני החשד צריך התרה ובהך גוונא ת"ח מתיר לעצמו וק"ל

הלכות נדרים

פרק א' הלכה י"ד וכן האומר כירושלים וכו' דע דפרק האיש מקדש דף נ"ד אוקמוה הך מתניתק דקתני כירושלים הוא כמ"ד יש מעילה בשירי הלשכ' וכולה מתני' ר"י דס"ל הכי אבל אם אמר ירושלים לא אמר כלום אבל להך תנא דס"ל אין מעילה בשירי הלשכה ס"ל אף דאמר בירושלם לא אמר כלום כיון דירושלם לא מקדשה וכן פי' רש"י והתוס' ז"ל לשם ומעתה תגדל התימא על רבי' ז"ל כיון דפסק בפרק ו' מהלכות מעילה דאין מעילה בשירים ופסק בפ"ד מהלכות שקלים דההיכל והעזרות וירושלם נעשו משירי הלשכה א"כ מוכרח הוא דירושלם נתקדשה אם כן איך פסק כאן אם אמר כירושלם אסור כן הקשה הרב עצמות יוסף ז"ל בקידושין ומה שתירץ דלרבנן אף דלית ליה מעילה מ"מ אסור הוא תמוה דא"כ אמאי קאמר הך תנא דאם אמר בירושלם לא אמר כלום משום דלית ביה מעילה כיון דליכא איסורא ולומר דאיכ' תנא שלישי דהכי ס"ל ז"א כיון דאינו כנמצ' ועוד דע"כ לא אמרינן מעיל' הוא דליכא אבל איסורא איכא היינו דוקא באיסו' עצמו אבל לא אלים למתפס נמי גם דאינו אלא מדרבנן. ולעיק' הקושייא אני תמה איך נעלם ממנו פירו' הרא"ש בנדרים די"א שהביא משם הירושלמי דהא דאמר כירושלים הוא על הקרבן דקרב בירושלים ע"ש ולפ"ז הנך תנאי פליגי בתרתי דת"ק ס"ל כיון דאמר כירושלם משמעותו על הקרב בירושלם או על ירושלם עצמה דהוא בנינה כיון דנבנית משירים דיש בו מעילה והך מ"ד ס"ל דירישלים לא נתקדשה דאין בו מעילה וגם אין בו משמעו' התפסה כיון דאין הקרבן מכונה עליה עד שיאמר בהדייא כדבר הקרב בירושלים ודוק ועיין להר"ן שם

פרק ד' הלכה ז' ובין קדשי מזבח נלמד מהא דאמרינן בשבועות דכ"ד ע"ב דמקשה הגמ' על מה דאמר רבא דבכולל חיילה שבועה אף דבא מעצמו ממתניתין דקתני יש אוכל אכילה אחת דאמאי לא תני דנשבע בכולל וחייב ו' חטאות ומשני. מדי דאיתיה בשאלה לא קתני ופריך הרי מוקדשין ומשני בבכור הרי מבואר אף בקדשי מזבח מקני בו שאלה ועיין