אברהם יגל על הרמב"ם רמב

נהנה אף שלא כדרך הנאה והשתא מיתרצא קושיין להמ"ל דהוא קאי להרמב"ם ז"ל דס"ל דאין לוקין על הנאה לחודה כי אם ע"י אכילה וכיון דאכילה אין כאן הנאה נמי אין כאן אמנם כבר כתבנו. דזהו דוקא ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא ס"ל דלא הקפידה תורה שלא באיסורי אכילה ולא באיסורי הנאה וכאמור

ועוד נ"ל ליישב דעת התוס' דהתם נמי הוי כדרך אכילה כיון שהוא ממחה גוף האיסור ולא פריך הגמ' אלא משום דהוי שתיה ולא אכילה ואי הוי שלא כדרך אכילתו למ"ל האי טעמא ת"ל דפטור דהא לכ"ע לא מיחייב אאכילה אלא כדרך אכילה ואף אם נאמר דזה בכלל קושיית הגמ' דפריך והא אכילה כתיבה ביה וזה הוי שלא כדרך אכילתו א"כ כי משני בגמ' נפש לרבות השותה א"כ רבי קרא אף שלא כדרך אכילתו ועל זה יקשה דאיך כיילי כולהו אמוראי בפ' כ"ש דבכל איסורין בעי' דרך אכילה והו"ל למימר חוץ מהנך דאתו מריבוייא דנפש אלא ודאי דהתם אינה ענין להכא כלל והוי דרך אכילה כיון דהוא ממוחה גוף האיסור ועיין בתוס' שם בד"ה איסור הבא יעו"ש אבל הך דשותה מי תותים דאינו גוף האיסור כ"ע מודו דפטור למר משום דהוי שלא כדרך הנאתו ולמר משום זיעה

אמנם מדברי רש"י בפ' כ"ש דל"ה משמע דס"ל דלא מקרי דרך אכילה שכ"כ בד"ה אין וכו' לאו דרך אכילה קאכיל ליה יעו"ש ולדבריו צ"ל דשאני התם דגילה קרא אך באמת ק"ל אמאי נקט טעמא אחרינא ולא הביא טעמא דגמ' שם דקאמר לחם אמר רחמנא וכו' יעו"ש ואפשר לדחוק דלאו דרך אכילת לחם קאמר והיינו טעמא דגמ' וצ"ע

והן עתה נדפס ובא ס' לימודי ה' וראיתי לו בד"מ ע"ד שכתב וז"ל דבאיסורי הנאה אף שאכלו שלא כדרך אכילתו חייב שכן נהנה והביא ראיה מהתוס' שהבאתי יעוש"ב שהפריז על המידה דלאיכא דאמרי נמי אם אכל חלב חי של שור הנסקל נמי חייב ובעיני יפלא מאי הא דקאמר ר' זיר' אף אנן נמי תנינא יעו"ש שאינה אלא תיובתא ולא סיעתא דהתם אף שהוא איסורי הנאה בעי' דרך אכילה גם לא ראה מ"ש המ"ל ז"ל שהוא להפך ועוד דהרי פסק רבי' דאם עירב דברים ביין נסך שהוא פטור אף שהוא איסורי הנאה גם בפ"י מה' מ"א דין כ"ב כתב דהכלאים אם אכל שלא כדרך אכילתו פטור יעו"ש בל"מ ז"ל ולזה אפשר לומר דלא קאמר אלא לשיטת התוס' לא כן לשיטת הרמב"ם וכמ"ש לעיל אך מפשט דבריו משמע דדבר זה פשוט ואין בו מחלוקת כלל. גם מ"ש דהתוס' שהקשו אדאביי הו"מ לאקשויי דאמאי צריך קרא בערלה ת"ל דחייב שכן נהנה וכו' ולא ידענא מאי קאמר דס"ד התוס' דאצטריך קרא למעט וא"כ היכי מק' וכו' דאדרבא אצטריך למעט כדי שלא נאמר שכן נהנה ומה שהכריח מקושית התוס' דחולין כבר כתבתי דס"ל לתוס' דדרך אכילתו מיקרי וכאמור

אך אמנם עדין ק' לזה מאי דאמרו בגמ' על הך מתני' דערלה דאין סופגין אלא על היוצא מן הזתים וכו' דס"ל דון מינה ואוקי באתרה וכו' וגמר ערלה פרי פרי מביכורים וכו' והשתא לדעת ר"ז למ"ל הך ג"ש ואף אם נאמר דהך סוגייא היא לאביי אתייא ואצטריך ג"ש לרבות כמ"ש התוס' בפ' כ"ש יעו"ש מ"מ הא ודאי בורכא היא דיאמר דר"ז פליג בעיקר קבלת הג"ש ובשלמא אי אמרי' דהתוס' ז"ל אית להו כונתם כדעת רש"י ז"ל שכתבנו לעיל דס"ל דהך מקרי לאו דרך אכילה ניחא שפיר דאצטריך ג"ש כדי שלא נילף מחמץ וחלב ונבלה וכו' דאף שלא כדרך אכילתו מיחייב וכדבעי' למימר שש"ס שם גבי הך דטבל וכו' וגם יתיישב כונת התוס' שם דלא הק' אלא לאביי משום דלאביי לא יתכן תירוץ זה. דכיון דטעמא הוא משום זיעא לא שייך למגמר מהנך שהוא ממחה גוף האיסור והש"ס דיליף שם ס"ל דאין לח' ועיין במהרש"א ז"ל שם בד"ה אסור וכו' ע"ש אך אם נאמר. לשיטת התוס' דהך דחמץ וכו' מיקרי דרך אכילתו א"כ ודאי לא טעינן למילף מנייהו וא"כ תו למאי איצטריך ג"ש

אכן שבתי וראה דאף אם נאמר דהתוס' ז"ל אית להו דהך מיקרי לאו דרך אכילה כדעת רש"י מ"מ עדיין קשה לר"ז דילמא התם דוקא דגלי קרא למעוטי אבל שאר איסורין שפיר ילפינן מינייהו. דאף שלא כדרך הנאתו וזו היא עיקר קושיית התוס' ז"ל למאי איצטרך לומר משום זיעא וכו' ת"ל מג"ש ואם כן שאני התם דגלי קרא. אשר ע"כ צ"ל דר"ז פליג בעיקר הג"ש או ס"ל דאתא למלת' אחריתי ולכך מקשו התוס' לאביי דאי אפש' לומר דלאביי נמי הוי סוגיא דהתם דלא כמסקנא דהכא ולכך תירצו וכו' אך עדיין קשה דאף אם נאמר דר"ז לית ליה הג"ש ולית ליה כריהטא דגמ' שם מ"מ מה יענה להך ברייתא דקתני הטבל וחדש וכו' משקה היוצא מהן כמותן הרי בהדיא דאף שלא כדרך הנאתו לקי משום דהוי כמותן ואין לומר דלדידיה לא מיתניא הך ברייתא דכל כי האי הו"ל להש"ס לבאר וגם אין לומר דמיירי בזתים וענבים דהוי דרך הנאתו דהא תני חדש בהדייהו ולומר דהך דחדש מיירי דממחה גוף האיסור ואחריני מיירי בזתים וענבי' וכו' כל זה הייתי טועה. ואפש' דהאיך לענין איסור מיתניא דלכ"ע אף שלא כדרך הנאתו מיהא אסור וכמותן דקאמר אאיסורא קאי אך מדברי התוס' דנד' דל"ב ע"א בד"ה ובשמן מבואר להדיא דדוק' באיסורי הנאה הוא דאית בהו איסורא אבל הך דמותרין בהנאה אין בו איסור יע"ש ואפשר דמדרבנן קאמרי ועיין להב"י בפרק י' מהלכות מאכלות אסורו' דין כ"ב שהבאתי לעיל דמשמע דיש בהן איסור תורה ודלא כהתוס' ז"ל וראיתי להל"מ שם שהקשה לסברת ר"ז למ"ל ג"ש ותי' משום לגלויי דאין חייב על הזתים ועל ענבים אלא בערל' בלבד יע"ש

פרק י"ד הלכה ג' אפילו אכל כחצי זית וכו' משמע מדברי רבינו אפי' אבל כדרכו ונלעס והקיאו לא הוי עיכול אבל התוספות במנחות דס"ט בד"ה דבלע כתבו דהיכא דנלעס בפיו הוי עיכול דדוקא היכא דבלעו והקיאו בשלימות אבל כשנלעס הוי עיכול ונראה לי דדוקא הכא דהוא. בעצמו אחשביה לאכילתו ועיין מ"ש בפ"י מהלכות תרומות יע"ש

פרק ט"ו הלכה ג' הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקה וכו' ויש לדקדק דאמאי לא כתב רבינו דחייב כרת כמ"ש לעיל פי"ד הל"ח ואפש' דוקא התם דבעיניה אבל ע"י תערובת אין בו כרת ונ"ל דמוצא דין זה מהא דאמרינן בפר' אלו עוברין דמ"ד וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אם כן אמאי פליגי רבנן על ר"א וכו' ואמאי לא הקשה על ר"א דפוטרו מכרת אלא ודאי לא נתקבלה הלכה זו אלא למלקות ועיין לה"ה ז"ל בפ"א מהלכות חמץ שכתב דאף בתערובת כזית בכדי אכילת פרס חייב כרת וצ"ע.