אברהם יגל על הרמב"ם רמא

ומשום דגופין מחולקין וס"ל דאמרי' גופין מוחלקין אף גבי בהמה וכסברת התוס' ה"ד אך קשה על זה דת"כ אמאי פסק רבי' בפ"ו מה' שגגות שחט חמשה זבחים בחוץ אינו חייב אלא אחת ואמאי לא אמרי' בהו גופין מוחלקין ומה שתי' ה' שער המלך ז"ל משום דשחוטין הן לא אמרי' בהו גופין מחולקין לא יתכן כלל חדא דאמרי' בעלמא מפרכסת כחיה לכל דבריה ועוד דמה יענה הרב להך דאו"ב דאף דשחוטין הן אמרי' בהו גופין מחולקין לכן הנ"ל עיקר דס"ל לרבי' דגבי בהמה לא אמרי' מוחלקין ודלא כהתוס' ה"ר ודוקא גבי אדם כמו אלמנה הוא דאמרי' גופין מוחלקין וטעמא דפסק גבי או"ב דליקה שמונים לאו משום דלגבי בהמה אמרי' גופין מוחלקין חלא משום דאיירי בב' התראות וכמ"ש

אך קשה מ"ש הרמב"ן ז"ל בס' מנין המצות בשורש ט' דאם באו עמוני ומואבי על בת ישראל בשתי התראות חייב דמבואר דבהתראה אחת אינו חייב אלא אחת וצ"ע דמ"ש מאלמנה דמבואר בגמרא דחייב שתים

הלכות מאכלות אסורות

פרק ו' הלכה י' ומניח במלחו כדי מיל וכתב ה"ה ז"ל ויש סמך לדברי דכי' ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עבודה כדי הילוך מיל וכו' וראיתי לי יהודא ז"ל שנדפס מחדש שהביא קושיא על ה"ה ז"ל משם הראשונים שדבריו הפך גמ' בחולין דקכ"ב דאמרו בהדיא וכמה כדי עיבוד ארבעה מילין ופסקו רבי' פ"א מהל' אבית הטומאה דין ט' והניחוה בצ"ע ולי הדיוט אחר המחילה ל"ק מידי דהתם מיירי שעורותיהם נאכל כבשר ולכך לא נטהרו מטומאתן עד שיעבדו בהן כדי ארבעה מילין אכל הכא מיירי בעורות שאינן נאכלין ואינן רכים דכבר קשים הם ולכך סגי להן בעיבורן כדי מיל והיינו דהוצרך לשאול הש"ס וכמה עיבורן ולא סמך על משנה בשבת המעבדו אלא ודאי משום דלא דמי להתם כאמור ודו"ק ושוב ראיתי לרש"י ז"ל בפסחים דמ"י שכ' דכיון דרכים הם בעינן עובר ד' מילין ע"ש

ונוראות נפלאתי דכיון דה"ה כתב שכן אמרו וכמה כדי עיבוד כדי מיל בודאי שמצא אותו בברייתות או בפסיקתא והוא נעלם ממנו איזהו קומן ואיך מקשין עליו ולא ראו מהיכן מקומו גם הב"י הביא דברי ה"ה ז"ל והוא ז"ל הביא בה' א"ה הביא סוגיא דחולין דשיעורו בד' מילין ולא תפס על ה"ה ז"ל בודאי דעתו כמ"ש ודו"ק

פרק ח הלכה י"ו כל מאכל וכו' עיין לה"ה ז"ל שכ' לדעת רבי' דמ"ש בגמ' אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן ר"ל הנאת אכילה וכו' ולע"ד נראה דהוכרח רבי' לפרש הכי ומינה הוא שלמד דאין לוקין על הנאה משום דבתר הכי קאמר בגמ' ר"ז אף אנן נמי תנינן אין סופגין את וכו' מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן וכו' ואי כפי' רש"י דהא דקאמר אין לוקין אלא כדרך הנאתן מיירי בהנאה לחודה מאי מייתי מהך משנה דמיירי באכילה דאינה ענין לשם ולומר דמייתי ראיה לכ"ע דאינו לוקה משום דאינו כדרך אכילתו זה אינו משמע מריהטא דגמ' דבתר דקאמר אתמר נמי לסייעי ללישנא בתרא קאמ' אמר ר"ז אף אנן נמי תנינא וכו' דמשמע דהוא נמי בא לאלומי ליה מהך משנה וכו' ועוד מאי האי דקאמר בגמ' לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן הו"ל למימר דלא קאכיל להו דרך אכילתן ובאמת שרש"י שם נשמר מזה ולכך כתב בד"ה שפיר וז"ל ש"מ דאין לוקין אלא כדרך אכילתן וכו' אך בד"ה אין כתב כדרך הנאתן והוא תימה ומכח זה משמע ליה לרבי' דהא דקאמר אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן ר"ל באכילה נמי קאמר כל"ק ומיירי באיסורי הנאה ואתא לומר דאף באיסורי הנאה אינו לוק' אלא כדרך הנאת אכילה ולמעוטי הנאה שאין בה אכילה וכ"ש אכילה באיסורי הנאה דהיינו חלב של שור הנסקל דבהכי פליגי לישנא קמא עם לישנא בתרא דלל"ק ס"ל דלא קפיד קרא כי אם באיסורי אכילה אבל איסורי הנאה אף דאינו דרך הנאת אכילה מיחייב ונ"מ אם אכל דבר שהוא אסור בהנאה שלא כדרך אבילתו לל"ק דמחייב באיסורי הנאה אף שלא כדרך הנאתו מיחייב וללישנא בתרא דאית ליה דאף באיסורי הנאה בעינן דרך הנאת אכילתו הכא פטור ואהא מייתי ראיה ר"ו מהך דערלה אף שהוא מאיסורי הנאה כיון שאכלו שלא כדרך הנאתו פטור והיינו משום דשמעי' כלישנא בתרא

ואמטו להכי ק"ל לרבי' ז"ל דמנ"ל לר"ז הכי בלישנא דר"י דאין לוקין אלא כדרך הנאתן רצה לומר באכילה דבעי' דרך אכילה דילמא כפשטיה דבא לומר דין ההנאה לחודה דלא לקי אלא דרך הנאה אלא ודאי דקי"ל לר"ז דאין לוקין על ההנאה ולזה צ"ל ביוכת ר"י כמ"ש ולהכי מייתי סייעתא מהך דערלה כאמור ועלמד"ן דלזה נתכון הכ"מ ז"ל במ"ש לקמן פי"ד דין י' על מ"ש רבי' שם כל האוכלין וכו' זהו כלישנא בתרא ע"כ ולכאורה ק' דמנ"ל דזה לא אתי אלא כל"ב ולא כל"ק דבהנך בבות דקאמר רבי' שם מודו בהן כ"ע אמנם נראה דהרב ז"ל יפרש הגמ' כמ"ש ולפ"ז מ"ש שם או שעירב דברים ביין נסך פטור לא אתי אלא ללישנא בתרא וכאמור

וראיתי להמ"ל ז"ל בפ"ה מה' יסודי התורה שתמה על מרן ז"ל וכתב מ"ש ליישב ודחה אותו דזה אין הדעת סובלתו דכיון דאין בו דרך אכילה איך יתחייב על ההנאה וכו' ולא ידעתי מאי ק"ל בזה דכיון דפלוגתא דאמוראי הוא כמ"ש והרב ז"ל כתב דהני לישני לא פליגי וכו' יעו"ש ולא ידעתי מה יענה להא דקאמר אביי שם הכל מורים דכיון דמעולם לא פליגי לא שייך למימר לישנא דהכל מודים וכו' אלא משמע כמ"ש

גם מהתוס' דפ' העור והרוטב נראה ברור דאף דהוא שלא כדרך הנאתו מ"מ חייב על ההנאה שכן כתבו בד"ה אלא וז"ל אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כרת וכו' הרי דאף שלא כדרך אכילתו מ"מ חייב שכן נהנה אלא שיש לדקדק לדברי התוס' ע"ש מהא דאמרו שם דמי תותים וכו' דהוי שלא כדרך הנאתו ופטור אף שהוא איסורי הנאה ולומר דזהו דיקא לשיטת ר"ז אבל לאביי דדחי משום דזיעא בעלמא הוא א"כ דליכא למימר הך סברא דזיעא הדרינן לומר שהוא חייב אף שלא כדרך הנאה זה אינו דאביי לא בא אלא לדחות הראיה אבל מ"מ מודה הוא בעיקר הדין דאין לדקה אלא כדרך הנאה דאין סברא דפליג אביי על הנך אמוראי דרב אחא ורב אסי דס"ל משמיה דר"י האי דינא ואפשר דכתבו הכי לל"ק דס"ל דבהנאה לחודה לא בעי' דרך הנאה א"כ למ"ל קרא הנפש לרבות וכו' ת"ל דחייב משום הנאה ואף שאכלו שלא כדרך אכילתו מ"מ כיון דחייב משום הנאה לחודה דל אכילה מהכא הרי