אברהם יגל על הרמב"ם רלט

ואח"כ מקריב היכי קאמר מאיימין וי"ל דהתוס' ז"ל ס"ל דנותנה לידה עד שעת הקרבה לכ"ע ולכך אם לא משום מיאוס למה מייגעה ולכך כתבו דס"ל כר"ש אך לדעת רבינו דפסק בפ"ג לעיל דנותנה לידה לפי שעה לק"מ דפליגי בהכי דתנא דמאיימין לא ס"ל דניתנה לידה עד שעת הקרבה אלא לפי שעה כאמור

הלכה י"ח מצות חכמים לקנאות וכו' עיין במ"ש מרן ז"ל ולכאור' דבריו תמוהים דהא מק' בגמרא ומתרץ דהכא בקראי פליגי דמבואר משם דמדאורייתא הוי ולע"ד נרא' רבי' קשיתיה הא דמבע"ל בגמ' דסוטה דכ"ה אי מצי מחיל על קינויו או לא ומאי מבעי ליה דהא תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע דלמ"ד רשות מצי מחיל אך למ"ד חובה היכי מצי מחילומה גם דאסיקו דמצי מחיל הפך סבר ר"ע דס"ל חוב' וק' הילכת' אהילכת' לכך צ"ל דלפי האי סוגייא ס"ל דר"ע דקאמר מצוה לאו דאוריית' קאמר אלא מדרבנן ור"י ס"ל דחף רבנן לא גזרו בזה כלום והש"ס דקאמר דבקראי פליגי עדיין לא ס"ד הא דאסיק דמצי מחיל

ובהכי ניחא לי מ"ש רבינו ואם עבר וקינא וכו' ה"ז קינוי והקש' מרן ז"ל דבירושלמי קאמר כיון דשנה לעכב לא מהני והקשו המפרשים ז"ל דמאי קושייא דהירושלמי ס"ל דתור' מהני לעכב אבל בתלמוד דידן במנחות דט"ו מסיק דתורה לחוד לא מהני לעכב ולכך פסק רבינו ז"ל דמהני ע"ש ולע"ד נראה דלק"מ דהא מסיק רבא בסוטה די"ז ופסקה רבינו כתבה קודם שתקבל עליה פסולה שנאמר והשביע ואח"כ וכתב הרי מבואר דס"ל דהורה הויא עיכובא דהיינו משום דתורה שנה בה לעכב ואע"ג דדרשי' מקרא דזאת תורת הקנאו' שם די"ח דאשה שותה ושונה מ"מ כיון דהדר כתיב ועש' לה כל התורה אתיא נמי לעכב וה"נ כונת התוס' ז"ל שם שהקשו על הירושלמי דס"ל דאינו מעכב על הסדר מההיא דיומא דהיכא דכתיב חוקה מעכב על הסדר ומאי קושייא דשאני הכא דלא כתיב חוקה אלא תורה וס"ל אף דמעכב אינו מעכב על הסדר אלא ודאי כיון דתנא ביה קרא הוה ליה כמי חוקה אך מה שתירץ מרן ז"ל דמשמע ליה לרבי' דכי כתיב תורת הקנאות לאו אקינוי קאי הוא תמוה דהוא הפך הירושלמי אמנם ע"פ האמור ניחא דהירושלמי קאי למ"ד חובה וא"כ זאת תורת הקנאות קאי אקינוי אך לרבי' דפסק מצות חכמים בודאי לא קאי אקינוי

ועוד אני אומר דדברי מרן ז"ל שכ' דתורת לא קאי אקינוי הם מוכרחים דכיון דבעיקר הקינוי איכא פלוגתא דתנאי אי רשות או חובה ואי עיכוב דתורת קאי אקינוי איך אמר ר"י רשות וגם ר"ע למה הצריך קרא אחרינא ולא שייך לומר דעיכוב קאי אדרשה דרוח קנאה דשמעינן מינה מתוך דבר אימה ולא קאי אגוף הקינוי אמנם אחרי שובי ציחמתי דודאי עיכוב דקרא הוא לומר דהסדר הזה קינוי מעכבה דבלאו קינוי לא מהני אך הרשות בידו דאי בעי אינו מקנא כלל והדרשה דרוח קנאה למעט שחוק וכו' הוא דמבעי' ליה לירושלמי אם הוא למצוה או לעכב ואהא קאמר כיון דכתיב תורה הוי לעכב הקינוי ר"ל דהוי כמי שלא קינא כלל ומעתה לא תליא כלל בפלוגתא דר"י ור"ע וא"כ חוזרני לדברי מרן דהוא הפך הירושלמי

ואפשר ליישב דרבי' קשיתיה הא דאמרי' בסוטה די"ח דאשה שותה ושונה וקאמר ר"י אתא זאת למעט איש אחד וכ' בועלין וטעמא פי' רש"י דאדם קנטרן הוי וא"כ הוי רוח טומאה כמו שפי' רש"י לעיל ד"ג וא"כ למ"ל מיעוטא דזאת כיון דכתיב וקינא את אשתו יבין למ"ד רשות ובין למ"ד חובה פי' רוח דקרא רוח טהרה וכדאיתא לעיל ד"ג וכתיב תורה לעכב א"כ ממילא נתמעט איש אחד וב' בועלין ולמ"ל מיעוטא דזאת ומה גם מ"ט דרבנן דמרבה אלא ודאי ס"ל לתלמודא דידן דזאת תורת לא קאי אקינוי

הלכות איסורי ביאה

פרק א' הלכה כ"ב המקנא לאשתו וכו' עיין להראב"ד ז"ל ומ"ש ה"ה ז"ל דמנ"ל דרבי' איירי בנאנסה וכו' נ"ל דמשום דהוק' לו מאי ארייא משום דבעלה כהן דלוקה משום זונה אף דבעלה ישר' לוקה משום טומאה וכמו שפ' רבי' בפי"א מה' גירושין דין י"ד ע"ש ומכח זה כתב ה"ה ז"ל משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ע"ש ומזה מ"ש פי"ח מה' אלו אשת כהן שנאנסה לוקה וכו' הוא שיגרא דלישנא דרבא דס"ל לדעת רבה דלוקין על לאו שבכללות וכמ"ש ה"ה ז"ל שם ע"ש שהצ"ע ולע"ד נראה דהא דאמרי' לאו שבכללות אין לוקין עליו הוא לענין דאינו לוקה עליהן שתיים אם עשאה בב"א אבל אם עשה אחת מהן לוקה עליו וכמבואר בס"ה שלו מצות ל"ת מצוה צ"ח ע"ש וכן פסק פ"ג מה' א"מ דין ז' ע"ש למרן ז"ל שם ה"נ אם עבר על שתיהם מחזיר גרושתו ובעו אשתו אחר שנטמאה אה"נ אינו לוקה אלא אחת אבל אם נזדמן לו איסור לבדו בודאי לוקה עליו גם מ"ש ה"ה ז"ל על הראב"ד ז"ל שפסק כל"ב מהא דאמר ר"ע אשת ישר' שנאנסה פסולה לכהונה דלא אתי אלא כל"ק אינו מוכרח דכבר כתבי התוס' בפ"ד אחין דאתי אף כל"ב גם הרא"ש ז"ל בפ' הבע"י כ"כ יוע"ש

ובעיקר הקו' על רבי' ז"ל דלא כתב אשת ישראל ראיתי להל"מ ז"ל שכ' בפי"א מה' גירושין דכיון שאינו אלא עד א' אינו לוקה ולע"ד אינו נראה דכיון דהאמינה תורה אותו כשנים הוי ב' עדים גם קרא דאחרי אשר הוטמאה דהוא כדי למיקם עלה בלאו אונטמאה ועד אין בה קאי. פירושו עד אחד גם מגמ' דסוטה ד"ח הכי משמע דקאמר סוטה שהיא בלאו דהיינו לאו דלא יוכל בעלה הא' וכו' הנז' ביבמות די"א ומזה הק' התוס' כיון דאיירי בס' היכי לקי והכי מוכח נמי מהא דאמר בסוטה שם גבי ב' ת"ח דידעי לאתרויי ביה ופי' התוס' שם דמתרין בו למלקות יעו"ש

הן אמת דמפי' רש"י שם דמפרש לאוריי ליה דבעי' האיש מנוקה דבדקו לה מייא מוכח דס"ל דליכא מלקות כיון דכבר אמרו ביבמות דליכא לאו אלא בטומאה ודאי והכי מדוקדק לשון הגמ' דקאמר דידעי לאתרויי ביה מה שלא נזכר בכל הש"ס גבי התראה ומה שהביאו התוס' מהך דמכות מ"מ לא קאמר לשון ידיעה ובל"ה לא קאי במסקנא ולכך פי' רש"י כמו מסקנא דהתם דאינו אלא לשון הודעה והכי משמע מלשון רבי' בה' סוטה שכ' ת"ח כדי לשומרו ושוב ראיתי להתוס' ביבמות ד' ס ט בד"ה כי תהיה וכו' שכתבו וז"ל ולוקמה בסוטה שבא עליה בדרך דליכא אלא עשה דונטמאה וכו' והוא הפך מ"ש לעיל די"א וצ"ע ומעתה מ"ש בסוטה דליכא אלא לאו הוא קאי על הודאי אכל אספק אין בו אלא עשק: