אברהם יגל על הרמב"ם רלח

הלכות גירושין

פרק ד' הלכה ד' היה הגט כתוב ע"י עבד בכתובת קעקע וכו' ה"ז מגורשת וכו' והקשה הרב ב"ש והא העדים נפסלו בכך וא"כ איך יוכשר הגט ותי' הפר"ח משום דבעי הכרזה והרב שער המלך תמה עליו דהא הנמקי פסק בפרק ז"ב דלאותו עדות לא בעי הכרזה ומכח זה תמה על הש"ך ז"ל שכתב דליכא נפקות' בזה יעו"ש ואחר המחילה לא ק"מ ולא י איך אישתמיט מינייהו דברי תוס' במציעא דע"ב ד"ה שטר דס"ל דאף דאמרינן. דלאותו עדות לא בעי הכרזה מ"מ כיון שאין מרויחים כלום כשירים שכת' וז"ל דמיירי ברבית דרבנן ולא מפסל באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום ולכאורה אין צורך לזה דכיון דאיסור דרבנן בעו הכרזה ודאי כשירים אלא משום דס"ל כסברת הנמוקי ולכך כתב כיון שאין מרויחים ואם כן ה"נ כיון שאין מרויחים כלום בעדותן כשירים דהא באיסורי דרבנן כ"ע מודו דבעינן חימוד ממון וכמ"ש מרן בב"י ח"מ סי' ל"ד משם רי"ו יע"ש ומעתה ג"כ לא קשה מה שהקשה הפר"ח בתי' הב' שכתב וז"ל דלא משמע להו לאינשי איסורא וכו' מהא דכתבו התוס' בסנהדרין דאף דלא משמע להו פסול מדרבנן וכו' דדוקא התם משום דמרויח ולכך לא מהני האי טעמא אלא להכשירו מדאורייתא וכ"כ התוס' במציעא שם דמשום דלא משמע להו איסורא מיכשר אף מדרבנן ובאמת שדברי הפר"ח שכתב דבלא הכרזה אינו מדוקדק. דהי"ל לומר משום דאינו מרויח וכו' אבל מ"ש לתרץ דהכא בשחתמו בשוגג וסברי דליכא איסור כלל הוא תמוה דהא כתבו דאף דלא משמע להו איסורא פסול מדרבנן ומ"ש ל"ח דוקא גבי לוה דפסיל משום דעבר אלפני עור ליתק דהא כתבו התוס' דאף המלוה פסול אף דלא משמע. ליה איסורא וגביה לא שייך האי טעמא דלפני עור ועוד דאין זה דומה כלל להך דקושר ומתיר בשבת כיון דאינו מפור' בתורה בהדיא דהוי מלאכה אבל האי דמפורש בתורה בהדיא לא שייך למיטעי ולומר דליכא איסור כלל ובודאי לא כתבו התוס' דאיכא למיטעי גבי מלוה דאף דהוא לאו מפורש אלא משום דשייך לפר' קרא למשכנו רבית בע"כ וכמ"ש התוס' בפ"ק דר"ה יע"ש וכן נ"ל להכריח מהא דכתב הסמ"ע ז"ל בסימן ל"ד גבי הך דקושר ומתיר דנאמן לומר שוגג וכו' הא דכתב לעיל בהגהה גבי דאין נאמן לומר שכחתי משום דלא טעי בעיק' הדין וכו' ולפ"ז עדיין קשה דנאמן לומר טעיתי וסברתי דאין. איסור כלל אלא ודאי כיון דהוא איסור מפור' שייך לומר טעה בעיקר הדין ועוד מדלא חילקו הפוסקים בין שוגג למזוד נראה דהדין שוה בשתיהם ועוד דנעלם מעיניו דברי הנמקי בפ' הרבית גבי הך ברייתא דשטר שיש בו רבית שהק' ואיך גובה בו הקרן כיון דהעדים עוברים אלא תשימון נפסלין ומאי קושייא לימא דהכא איירי בשחתמו בשוגג ולא ידעו שיש איסור לערב ועדים וקרא דלא תשימון קאי למלוה ואף איסור דלפני עור ליכא דמיירי דשייך להלות בלא הם וכמ"ש התוס' בסיף פרק הרבית יעו"ש אלא ודאי כיון דקרא בלשון רבים קאמר קאי אעדים וערב ולא שייך לטעות וכל שכן הכא דלפי טעותו ליכא לפרש לקרא כלל

ואפשר להליץ בעדו דכוונתו לומר דכיון דלא עביד אלא איסורא דרבנן והוא שגג וסבר דליכ' איסור מיכשר ולעולם דאזיל ומודה דאיסור דאוריית' קאי בדוכתיה ושפיר א"ל מהא דפסק הנמקי כפי המונח בדעת הרב לעיל דאף דלא משמע ליה באיסור דרבנן פסול מדרבנן ותי' דהתם כיון דמלוה עביד איסורא עבר הלוה אלפני עור והשתא מאי דכתב דעבר עלילאו דלא תשיך לאו דוקא כיון דהוא ברבית דרבנן אבל לפ"ז מוכרח לומר דאיירי באיסור דרבנן דוקא ולא משמע כן מסתימ' הפוסקים

גם התוס' בגיטין כתבו לחד חי' דמיירי אף דאיכא איסורא דאורייתא ולדידהו קשה דליפסולי העדים דעברי אדאורייתא ואין לתרץ משום דלא משמע להו איסורא כמ"ש הפר"ח דהא כתבו בפרק זה בורר דאפי' הכי פסול מדרבנן אמנם לפי מ"ש משם התוס' ניחא דהכא דוקא משום דאינו מרויח וכו' ולפ"ז ניחא במה שקש' על הש"ך דהק' על הב"י ועל הסמ"ע דהביאו דברי הנמקי להלכה דלמאי נ"מ ותי' הרב ז"ל דנ"מ להאי דהכא דאם הודיעו אותם האיסור הגט פסול מדרבנן אף בלא ומשום. דלאותו ערות לא בעי הכרזה וליתא דהכא כשירי' לגמרי משום דבאיסורי דרבנן בעינן חימוד ממון והכא ליכא חימוד ממון וכן פסקו הב"י ור"מ והסמ"ע ז"ל

גם בהך המצאה דעדי רבית דכתב הרב ליכא נפקות' כיון דבעינן הכרזה אפילו. דהוא איסור תורה ג"כ בעי חימוד ממון וכיון דליכא חימוד ממון מיכשר והיינו דכתב הש"ך ואם מעידין עליו שהוא לוה בריבית הו"ל עדות אחרת וכו' ר"ל כיון דהם כשירים לאותו עדות דהא אין מרויחים כלום ומהתימה עליו שלא השגיח בזה

אמנם עדיין יש לחקור דאם לקחו העדים שכר הבטלה להעיד דקי"ל דמותר והעידו על הרבית או כתבו אי מיפסלי בהכי דהא והאי מרויחים בהכי או לא כיון דהשכר לא נטלו מצד העבירה כלל דלא דמי למלוה ולוה דמעות שהרויחו הם באו מכח העבירה

פרק י"ג הלכה א' שמא היא שכרה אותו והקשה ה"ה ז"ל מהיכן יצא לרבינו דין זה כיון שלא נזכר בגמרא ע"ש נרא' לע"ד דהוקשה לו מה שהקשו התוס' ז"ל בבכורות דל"ו ע"כ גבי מאי דאיפסיקו דהלכתא כל"ק מילתא דעביד' לגלויי לא משקרי אינשי מאי מבעי ליה הש"ס גבי עד אחד בקטטה מהו דעד אחד נאמן משום דלא משקר א"ד משום דרחמ"ל ותירצו בתי' הב' וז"ל א"נ דילמא כיון דרחמה לה לא דייק ע"כ ור"ל כיון. דידע העד ששונאה אותו בודאי לא דייק שפיר במיתתו והעד בדרמי ליה. משום דמרחם לה שלא תהיה עגונה אמנם רבינו ס"ל כיון דנתקוטטה עמו והביאה כבר עדים והוכחשו חיישי שמא שכרה נמי העד הזה וק"ל

הלכות סוטה

פרק ד' הלכה ה' ומאיימין עליה וכו' ק"ל מהא דאמרינן בסוטה די"ד גבי הא דאמר ר"א למה מייגעה משום מיאוס וקאמר בגמ' דס"ל דמשקה ואח"כ מקריב והקשו בתוס' מהא דאמרינן מאיימין עליה והיכי אמרינן דמאיימין שלא תשתה ותי' דתנא דמאיימין ס"ל כר"ש דמקריב ואח"כ משקה ע"ש ולדעת רבי' דפסק ברבנן דמשקה