אברהם יגל על הרמב"ם רלז

המפרש שאפשר להושיב מי שאינו מזומן לעיבור לא להמנות מן המעברין אלא ללמוד הלכה וכו' ואינו נר' לי דא"כ אמאי אמר ר"ג מי שעלה שלא ברשות ירד והא ודאי אף דאינו מזומן לכך מותר לישב ללמוד הלכה ושמואל דאמר הכי הוא כלפי מה שעלה שלא ברשות הוא אמר דטעיתי בהכי לומר כיון דאיני מעבר עמכם מותר וכונתו בהכי כדי שיבין ר"ג ולא ילבין מי שעלה שלא ברשות ושמואל היה יודע דהוא היה מזומן מר"ג וכשיצא לא היו יכולין לעבר מפני אותי דשלא ברשות וכן אמרו בהדייא בירוש' פ"ק דסנהדרין דאף דאחר דישב שמואל ולא יצא אף עפ"כ לא עיברוהו מפני אותו האיש וזה מוכרח דא"כ מ"ל לשמואל לעמוד ולצאת כיון דמותר הוא לישב ודוק

הלכות אישות

פרק ג' הלכה ה' ו' וצריך שיכתוב לשם האשה ומדעתה וכו' אינה מקודשת ע"כ וק' אמאי לא פסק כחכמים דס"ל שמין את הנייר אם ישבו שו"פ מקודשת אע"פ שנכת' שלא לשמה או שלא מדעתה דבפ' האיש מקדש דמ"ח אוקמוה להך ברייתא בהכי אליבא דרב דאמר המקדש במלוה א"מ ונראה דת"ל דהא דאמרו חכמים שמין את הנייר הוא קאי לר"מ דס"ל א"מ קאמרי אינהו אם יש בנייר שו"פ מקודשת וראייה לזה מאוקמתא ראשונה דאוקמוה דאיירי בשטר שאין בו עידי חתימ' וקאמרי חכמים שמין השטר אם יש בו שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מוכרח הוא דקאי לר"מ דלכך אמרו אינה מקודשת והש"ס דקאמר מספ"ל הוא ליישב הגירסא שיש בברייתא בדברי חכמים דל"ג ואם לאו אינה מקודשת אמנם לדידן ודאי גרסי' לה בברייתא ואם לאו אינה מקודשת ע"כ צ"ל קאי אר"מ וליה לס"ל דהא קי"ל הלכה כר"א דס"ל עידי מסירה כרתי ואיך אפשר דפסקי' הפך חכמים דמספ"ל הדין עם מי אלא ודאי גרסי' בברייתא אינה מקודשת וכיון שכן לא שייך לומר דמספ"ל אלא דכונת חכמים הוא לסברת ר"מ דאמר דשמין את הנייר ומעתה לכל אוקמתא דאוקמי בגמ' הכי מתפרשא ורבנן כבר שמעי' להו בברייתא פ"ק דקדושין ד"ט דקתני כותבין על הנייר אע"פ שאין בו שו"פ וג"כ אמרו שם בברייתא אין כותבין שיטרי אירוסין או נישואין אלא מדעת שניהם וסתם קתני אעפ"י שיש בנייר שו"פ ולא אמרי' דגם שכתבו שלא מדעת כשר כיון שיש בנייר שו"פ

אך אמנם ראיתי לה"ה לקמן פ"ד דין י"ג שכתב משם הרמב"ן והרשב"א שפסקו כחכמים יעו"ש ואפשר דוקא התם דמיירי בשט"ח ומשום דקי"ל מלוה ופרוטה דעת' אפרוט' ולכך שמין את הנייר

פרק ג' הלכה ח' היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין עיין להמ"ל ז"ל שכתב לענין אם שידוכין מקרו היה מדבר עמה על עסקי קידושין מגומגם הדבר ע"ש ונרא' דזה במחלוקת הוא דלדעת רש"י בפרק האיש מקדש ד"ן גבי סבלונות מבואר דדומה להיה מדבר עמה ולכך חוששין אפי' בשתיקה אבל דעת הרי"ף ור"ח ור"י בעל התוספו' והרמב"ם כולהו ס"ל דלא דמי להיה מדבר עמה ולכך אין חוששין לקידושין כלל אלא חוששין לשמא קידש כבר הרי דס"ל אפילו מנהג מקומו לקדש תחלה לא אמרינן דהוי כמדבר עמה ומעתה דהרשב"א ס"ל כסברת הגאוני' דאף במקדשי והדר מסבלי לא הוי כמדבר עמה מזה תבין מאי דקאמ' בהך תשו' ואין השידוכין במדר' עמה על עסקי קידושיה כיון דמנהג המקום וכו' לאו לדוקיא קאמר אלא קושטא קאמר

פרק ה' הלכה י"ג המקדש במלוה וכתב ה"ה ויש מו שכתר שאם היתה מלוה בשטר והחזיר לה השטר בשעת הקידושין ויש בנייר שו"פ הרי היא מקודשת דהו"ל כמקדש במלוה ופרוטה וכו' ונראה לי דפירושו הוא דקדשה בשטר חוב מדקאמר המקדש במלוה ופרוטה ואי דקידשה במלוה ובשעת הקידושין החזיר לה השטר לא הו"ל למימר מקדש במלוה ופרוטה והכריח זה מהגמרא דשני ליה דקדשה בשטר שאין עליו עדים דבמאי קמיירי דאי כתב שטר לחודיה ואמר לה התקדשי לי בשט' זה מאי דעתי' דר"מ דאמ' אינה מקודשת דע"כ לא אמרינן אין דעתה אנייר אלא בשטר חוב דס"ל מלוה ופרוט' דעתה אמלוה משום דלא סמכה דעתה כי אם על המעו' ולא אנייר דשוה פרוט' אבל היכא דליכא אלא שטר וקבלה אותו לשם קידושין בודאי דעתה אנייר דלית לה דבר אחר לסמוך עליו אלא ודאי כוונת הש"ס לומ' בשטר חוב עצמו כתב לה התקדשי לי בשטר זה בלא חתימת עדים ולכך סבר ר"מ דעת' אמלוה ואינה מקודשת וחכמי' ס"ל כיון דאיכא שוה פרוטה של הנייר דעתה אפרוטה ור"א ס"ל עידי מסירה כרתי ואפילו אין בו שו"פ מקודשת זהו דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואפשר שהם גרסי בברייתא המקדש בשטר חוב ואם כן כשתי' בגמ' כגון שקידש' בשטר שאין עליו עדים מוכרח דפירושו בשטר חוב וכמו שכתבתי

ובר מן דין אם קדשה בשטר חוב ובאות' שעה החזיר לה השטר ודאי שמקודש' שהרי בשעת הקידושין הגיע לה הנאה בשטר והוי כמו שקידשה במשכון דכתב בסמוך וז"ש ה"ה ואפשר שאף רבינו יודה בזה והק' עליו כשהזכיר דין המשכון הו"ל להזכירו והגם שיש לחלק דהתם המשכון הוא שלה והיינו טעמה דהנאתה מ"מ הו"ל להזכיר אם קידשה בשטר חוב דהויא מקודשת כמו שהזכיר במשכון ואפילו דאינו חד טעמא ובזה יתבאר לך דדברי הטור שוים לדברי ה"ה ז"ל בדברי הב"י ז"ל ועיין במ"ש הלח"מ ז"ל כדבריו אינם מובני' דהיכי שייך לומר דהרב המגיד מביא לדינא מס"ד דלא קאי לדינא

פרק כ"ד הלכה ט"ו או שראוהו מנשק ע"ג חלוקה וכו' נרא' שמפרש רבינו מ"ש בירושלמי הוא גו חודה והיא גו חודותיה ר"ל שמנשקי' זא"ז בחיקם שכן תרגום חיק חודה ומ"ש מנשקי זא"ז הוא מ"ש שם פיו על פיו אכן יש לדקדק על מ"ש רבי' בסמוך דאם רצה לקיימה הרשות בידו ומהירושלמי משמע דנאסרה על בעלה דקאמר גבי רוכל תצא והך דמנשקין זא"ז קאמר סוטה היא וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אלף רנ"א דהיכא דהוגפו דלתות אין בו יחוד דוקא בירושלמי קאמר תרעא דדוק סוטה דהוא דוקא במנעול אבל בהוגפו דלתות דאף ליכנס שלא ברשות לא הוי יחוד והוא באמת חמוה דגבי מוגף קאמר בירושלמי ו צריכה דהיינו בעייא ואיך פשיטא ז"ל.