אברהם יגל על הרמב"ם רלד

לי דאם כן הו"ל לרבינו לומר ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפ"ע תחלה לומרדצריך לעשות שתיהן ועוד ק"ל הו"ל דבתחילה עושה מצה לחודה ומרור לחודיה כמו בזמן הזה ונ"ל דרבינו ס"ל כמ"ש התוס' דלכ"ע יצא ידי חובתו בכריכה אלא דפליגי למצוה דהלל סבר דלכתחילה בכריכה ורבנן ס"ל דרצה זה עושה רצה זה עושה דלא כמ"ש התוס' דלרבנן מוקי קרא לדיעבד ע"ש והשתא שפיר פסק דעושה בכריכה לכתחילה דחייש לסברת הלל

אך הא ק"ל דבשלמא אי אמרינן דהלל קפיד אכריכ' ולא מהני אכילת מצה כי אם במרור לכך בזמן הזה הויא מצוה בכריכה מדרבנן דכעין דאורייתא תקון אבל או אמרינן דאף הלל מודה דאף בזמן המקדש כל חד לחודיה מהני אם כן בזמן הזה דליכא מרור מאי מצוה איכא בכריכ' ודוחק לומר משום דלכתחילה מצותן בכריכה דהתם דוקא משום דאיכא מרור אבל בזמן הזה דליכא מרור אף הלל מודה דעבדינן כל חד לחודיה וצ"ע ולדידי אפשר לומר דהא דקאמר והשתא דלא איתמר הוא קאי אר"י דס"ל לעיכובא ודוק

הלכות שופר

פרק א' הלכה ג' שופר הגזול שתקע בו יצא וכו' ואין בקול דין גזל וכו' עיין בהשגות ועיין לה"ה שתי' דחדא מינייהו נקט כיון דתרווייהו אמת ועיין להכ"מ שכתב שהוצרך רבי' לזה משום מה"ב דלהך מ"ד לא חייש למצוה ה"ב ועיין בב"י ובה' ק"ן אבל ק"ל כיון דאין בקול דין גזל אמאי לכתחיל' לא יתקע ויש לומר דחיישינן שמא ירבה בתקעות ויתקלקל השופר דלהכי לא רצה ליתנו לו לתקוע בו בתקיעת מצוה אבל ודאי מסתמא לא חיישינן להכי וכן פסק הרמ"א ז"ל עוד אפשר דהכא חששו לגזול לכתחילה ולכך החמירו בו דאין לתקוע בו לכתחילה ועיין בל"מ ז"ל שכתב דהך דכתב רבינו וא"ת והלא נהנה היא קאי אף אגזל ע"ש ואינו נוח לי דכיון דאין בו גזל הרי מותר בהנא' וע"כ לא הוקשה לו לרבינו אלא גבי מעילה דס"ל דלא נהנין וכמ"ש הרב גופיה

עוד כתב הרמב"ם ז"ל שופר של עולה לא יתקע וכו' ואין בקול דין מעילה וכו' עיין. בל"מ ז"ל ולכאור' לא תי' כלום דאיך אפש' דרב יאודה פליג אבריית' דתני משום בר קפרה דאין בו מעילה כדאיתא בפרק כ"ש ונראה לי דכוונתו היא להקשות על הרמב"ם דס"ל דאף התוקע לא עביד מעשה דהא גבי תוקע קא יהיב טעמא משום דאין בקול דין מעילה והיינו משום כיון דאינו יוצא אלא בקול לא חשיב מעשה בתקיעתו ולכך הק' דבין רב יהודה ובין רבא כולהו ס"ל דתוקע עביד מעשה והוי במעילה והיינו דלא הק' הש"ס דפסחים להש"ס דר"ה משום דאיכא למימר דהאיך דקול אין בו מעילה הוא בלא מעשה אבל הכא דתקע דעביד מעשה מעל אמנם לסברת רבינו דאף התוקע לא מעל ק' ולכך תי' זהו דוקא לרב יהודה אבל רבא ס"ל אף התוקע לא עביד מעשה וכן נראה מדתפס בקושייתו הכא משמע דתוקע לא עביד מעשה וכו' לאפוקי מפשטא דשמעתא ומעתה מ"ש בתירוצו להביא ראיה לרבא מהא דאמרו ג'. דברים וכו' ר"ל מסתמא משמע אף דעביד מעשה וניחא השתא דאמר רבא דאחד זה ואחד זה לא יצא אף דאיהו אמר בפרק כ"ש קול אין בו מעילה ועיין להרב מ"ק ז"ל אמנם עדיין קשה לי דמנ"ל לרבינו דלמסקנא לדעת רבא אין בו דין מעילה משום דעביד מעשה וא"ה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי לא עבר כלל כיון דלא נהנה

הלכות שקלים

פרק ב הלכה ה' קודם יו"ט או אחריו וכתב מרן ז"ל וסובר רבינו לאו דוקא הקדימוהו וכו' וקשה דבגמרא קאמר דטעמא דר"ש משום דבעי הכירא בין חדש לישן ובהלכות בכורות לא נקט או אחריו וי"ל דהתם גבי מעשר בהמה דשייך. ביה חדש וישן לכך לא נקט או אחריו אך גבי תרומה דלא שייך חדש וישן אלא בניסן ולא הוי טעמא אלא משום דתי אפשר להרים בי"ט לכך נקט או אחריו והיינו דנקט ר"ש ה"ט ולא נקט טעמא דהכירא משום דנקט טעמא דכולל מעשר בהמה ותרומה ודוק

הלכה ו' חוזרין ותורמין משירי הלשכה עיין מ"ש מרן ומה שתי' ז"ל ע"פ מ"ש בקידושין דזו היא סברת ר"י ולכך פסק כוותיה וכו' לע"ד אינו דע"כ לא אמרו שם הכי אלא אליבא דרב אך לר"י שם אתי ר"ע כפשטיה גם לא ידעתי איך נעלם ממנו מ"ש רבינו ז"ל בסוף פ"ו מהלכות מעילה דלעולם אין מועלין בשירי הלשכה ולעיקר הקושיא נ"ל דרבינו ז"ל מפרש לשון הברייתא דקתני נשלמה הג' חוזר ותורם ר"ע אומר חוזר לשירי הלשכה דה"פ דלכ"ע חוזרין לשירי הלשכה אלא דת"ק ס"ל אין מעילה בשירים ולכך צריך לתרום מחדש משירי הלשכה כרי שיוקדש קדושת הגוף דלימעול אך ר"ע ס"ל יש מעילה בשירים לכך אין צריך לחזור ולתרום ודלא כהתוס' ז"ל בפ' האיש מקדש דפירשו חוזר ותורם מתקלין חדתין דחסר מן הספר ע"ש

פרק ג הלכה ח' בני העיר וכו' ועיין מ"ש מרן ותי' דהך דבני העיר שוקלים וכו' ארישא נמי קאי וכו' ע"ש והוא תמוה דאם כן מאי שנא רישא ומ"ש סיפא דבהך נשבעין לגזברין ובהך סיפא לבני העיר וכן ראיתי להר' קרבן העדה בתוספותיו שתפס על מרן בזה יעו"ש ולעיקר הקושיא נ"ל דלק"מ דיצא לו לרבינו כן ממאי דקאמר בגמ' א"נ דלא ליהוו להו פושעים ורבי' מפרש דקאי אבעלים דלא שלחו ביד ש"ח דממעט בשמירתן והוי פושע ולחייב באחריותן ולכך נשבעין לפניהם כרי שידעו שנתנו לש"ש אבל המק' ס"ל דמתני' בש"ח וכמ"ד בירוש' דאוקמה בש"ח ולכך הק' א"ה גזברים מאי עבידתייהו עד דחידש לו דלא נישוו פושעים וק"ל

הלכה ט' שלחו וכו' ונאבד ממנו באונס וכו' איכא למידק אמאי כתב רבינו באונס רלא אצטריך בגמ' לזה אלא למאי דהוה בעי למימר דנשבעין ליטול שכרן אך למסקנא דתקנת חכמים אתייא מתני' כפשט' ונ"ל דס"ל דבכלל התקנה עשו דש"ש ישלם בגניב' ואבדה וש"ח בפשיעה דאי לאו הכי לא הוי תקנה כלל דכל אחד יאמר פשעתי ויפטר אלא ודאי דהכי תקנו דאם לא נשבע משלם ואמטו להכי הוא דקתני ונגנבו הוא באונס כמ"ש רבינו ומעתה מאי דקתני מתני' דהזהב ש"ש אינו משלם הוא אדינא דאורייתא קאי אבל אה"נ דמדין המשנה נמי משלם ובהכי ניחא מאי דאיתמר בירושלמי דשקלים מתני' בש"ת אבל ש"ש חייב כיון שנגנב