אברהם יגל על הרמב"ם רלג

גבי גויים ודלא כהרב מ"ק דקפ"ד מ"ש ה"נ דמותר וכמאמר ר"א בריש זבחים כל שבידו לא הוי דיחוי

פרק ז' דין ד' מאבדין אותה ומפקרין וכו' עיין מ"ש ה"ה ז"ל ועיין להתי"ט ז"ל שהביא ראיה מהא דרבי ינאי ע"ש וכן חלוקה דמאבדין למדה מירוש' דמ"ק בפ"ב משנה ב' דר"ש בר ר' ינאי קטף כרמו במועד קטפו כ"ע בתריה לשנה אחרת שבקיה לכרמיה ר"ש ויבש ע"כ אבל יש לדחות דכל זה להוכיח לבני דורו דעשה דבר מתמיה ואוושא מילתא כדי שידעו הכל

אבל נראה לי דודאי הגאונים ז"ל לא איירי אלא בלא עשאה במועד עדיין כמבואר בלשונם דכתבו ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה אך רבינו ז"ל איירי דכבר עשאה במועד וידעינן דכיון עליה קודם לעשותה במועד ולהכי כ"ע מודו דמפקרין אותה ממנו כיון דיצתה כוונתו לפועל דאינו אבודה אבל אי ידעינן ביה שכיון לעשותה ועדיין לא עשא' אה"נ דמניחין אותה ונאבדת מאליה דהא עומדת לאבדון ולעד"ן דגם הגאוני' שהביא ה"ה ז"ל הכי כונתם דהם גרסי בשמעתא דמ"ק כגירסת רש"י ז"ל את"ל בצרם אוזן בכור דקנסו בנו משום דאיסורא דאורייתא וכו' ואמאי לא אמרו דהתם עשה והכא. לא עשה כדגרסי התוס' שם משום דהכא נמי איירי בעשה וכיון שכן מתניתין דקתני יאבדו צ"ל דמפקרין אותה

גם מה שהביא ה"ה ראיה מצרם אזן בכור דלא קנסו אלא שלא ישחט על אותו מום וכו' לע"ד אינה ראיה דהתם כיון דאיכא תקנה לישחט על מום אחר שנפל מאליו איך מפסידין קדשים ואף אם נאמר דמייתי ראיה מר"א דס"ל לא ישחט עולמית אה"נ מודה דמפסידין אותו ע"י שמכניסין אותו לכיפה שלא יבא לידי תקלה דגיזה ועבודה דלא שייך תיקון אחר דאי מפקירין אותו אתי לאכול קדשים בחוץ ולכיפה אין לך איבוד גדול מזה ודוק

גם אפשר דלר"א דנקט לא ישחט עולמית ולא נקט דלא ישחט אף על מום אחר דבא לרמוז אף לאחר מיתת הבעל ולא מבע"ל אלא אליבא דרבנן אמנם מדברי רש"י ז"ל לא משמע הכי ואדרבא מריהטת לשונו משמע דמבע"ל אליבא דר"א שכתב וז"ל ומת הצורם מהו לקנוס . בנו אחריו שלא יאכל עולמית דהיא סברת ר"א ובאמת דק"ל אמאי לא תבעי נמי לרבנן דקנסו שלא ישחוט על אותו מום קנסו בנו אחריו או לא קנסו לדידיה קנסו או לממוניה ואדרבא איפכא מסתברא דלר"א דלא יאכל עולמית אפקיעו רבנן זכותיה מניה דאינו עומד אלא לכיפה ולאו ממוניה מיקרי כיון דגופיה לית ביה זכותא בנו מ"ל דמה שקנוי לו מוריש לבנו אך לרבנן דס"ל דאית תקנה שיפול מום אחר עדיין זכותו עליו ומורישו לבנו דהוי ממונא והנראה דרש"י ז"ל בא לסתור זאת הסברא לכך פי' דבעיא היא אף לר"א ומשום דס"ל דהלכה כר"א כדמשמע מפי' החומש ועיין ברא"ם ז"ל

הלכות חמץ ומצה

פרק ד' הלכה ה' ישראל שהרהין חמצו וכו' והוא שיהי' זמן שקבע לו קודם הפסח וכתב ה"ה ז"ל אף לאחר הפסח לא פדאו ואיגלי וכו' כיון שפסח היה בידו לפדותו אמרינן הואיל וכו' השתא נמי אסור וכו' עכ"ל צ"ל דדקדק בלשונו וכתב אסור ולא כתב עובר משום דמדאוריית' לא אמרינן הואיל אפילו לחומרא כיון שהוא מחוסר ממונא דהו"ל כמחוסר מעשה דמי וכ"כ התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ב ע"ש ובהכי נ"ל מאי דק"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל מאי מקשה בגמרא אהא דקאמר לימא כתנאי ואיסברא אימא סיפא וכו' דברי הכל עובר והא איפכא מבעי ליה וכו' ומאי קושיא לימא דלעולם בפלוגת' דאמוראי קא מפלגי וה"ט דבסיפ' כ"ע מודו דעובר משום דאמרינן הואיל וכו' אך ברישא דישראל שהלוה דליכא הואיל דהא אין בידו ס"ל דאינו עובר כיון דלמפרע הוא גובה אמנם לפי האמור ניחא משום דלא אמרינן הואיל מדאורייתא לעבור עליו כיון דהוא מחוסר מעשה אלא מדרבנן הוא דאמרינן הואיל לחומרא לאוסרו בהנאה ומלשון הברייתא דקתני דברי הכל עובר משמע דמדאורייתא קתני ועיין להרב מ"ק ז"ל ועיין להר"ן ז"ל שם

ובאמת מדברי הל"מ ז"ל ל"ק מידי דאיהו אמר היכא דקני הגוי לא אמרינן הואיל ולכך כשהעמידו בהרהינו וגוי קונה משכון תו לה שייך למימר דד"ה עובר משום הואיל וכו' יעו"ש. אך לע"ד נראה דזה לא יתכן דאף אם נימא דגוי קונה משכון מ"מ כיון דאין הגוי יכול למוכרו ועדיין ישראל מצי לסלק ליה בזוזי הוי ברשות ישראל הוא עומד דהא אף בישראל מישראל דקונה משכון מ"מ לא מצי מלוה למוכרן כיון דמצי הלוה לסלק ליה בזוזי וכמ"ש בגמרא גם מ"ש דזהו מ"ש ה"ה ז"ל ולפיכך וכו' הרואה יראה דלא נתכוון כלל להכי וכוונתו פשוטה דקאי על מ"ש בגמרא דגוי אינו קונה משכון משום הכי בעינן מעכשיו כיון דיש בו אסמכתא וכמ"ש אח"כ ה"ה ז"ל. ובעיקר הקושיא של הל"מ יש לישב דאף בהגיע זמן קודם הפסח ודאי לא קנה כיון שהוא אסמכת' דהא מעיקרא לא הוי אלא משועבד לו ולא קנה הגוי ולכך בשלמא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה אם כן מזמן שהיה עליו השיעבוד חשיב כאלו קנאו מאותו זמן אך לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה אם כן ברשות ישראל הוה קאי כל זמן השעבוד ולכך תירץ לו דאיירי בהרהינו אצלו ולכך כיון דקני משכון הו"ל משעת הרהנה קנוי לו דכיון שמשך ועוד נ"ל כיון דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה הוי מפקיע מידי שיעבוד ובשלמא לאביי לית ליה הא דאמר רבא בעלמא חמץ מפקיע מידי שיעבוד וכמ"ש התוס' בפרק השולח ד"מ יע"ש

פרק ח' הלכה ו' ואח"כ כורך מצה ומרור וכו' עיין להראב"ד ז"ל ומ"ש הל"מ ז"ל ונ"ל דרבינו ז"ל ס"ל דהלל לא קפיד אלא אמצה ומרור ולא אפסח דלא הוזכר בדבריו כלל והכי משמע בגמ' דקאמר והשתא דלא איתמר הילכתא וכו' עבדינן תרוייהו ואם עיקר קרא קאי אפסח אף הלל מודה דבזמן הזה דליכא פסח לא עבדינן כדיכ' אלא ודאי דקרא לא קפיד אלא אמצה ומרור לומר שלא יצא ידי חובת מצה אלא באכילת מרור עמו גם קרא הכי דייק מדלא כתיב ואכלו את הבשר במצה ומרור אלא על מצות ומרורים יאכלוהו דבא לומר דלא יאכל הפסח כי אם אחר מצה ומרור ומה גם למ"ד חגיגת י"ד באה עם הפסח ר"ל סמוכה לאכילת פסח כדי שיטעום בשר הפסח על השבע ולא סגי באכילת מצה ומרור איך מפסיקין בין חגיגה לפסח באכילת מצה ומרור

ואולם מ"ש רבינו ואם אכל מרור בפני עצמו וכו' קשה מ"ש הלח"מ ז"ל ומה שתי' אינו נוח