אברהם יגל על הרמב"ם רכז

א"כ האי דקתני בברייתא ואם התנה וכו' הוא ארישא דברייתא קאי דאוסר ר"י ברעועה ועלה קאמר דאם התנה עליה מודה ר"י דמותר ומדר"י נשמע גם כן לר"ש דאוסר בבריאה דאם התנה עליה מותר אך אם כאמר דלר"י לא מהני תנאי אף ברעועה אם כן הא דתני בברייתא ואם הוא התנה הוא קאי אר"ש דאוסר בבריאה והוא תמוה כיון דתנא דבריית' לא איירי בבריאה כלל אלא ברעועה דהיא מחלוקת ר"י ור"ש אבל בריאה דאסור לר"ש הוא מן הדיוק איך קאמר עליה תנא דברייתא ואם התנה כיון דדין דבריאה לא נזכר בברייתא אלא ודאי דמהני תנאי לר"י ברעועה וכמ"ש וכיון שכן עדיין קשה על רבינו כיון דר"י מודה דברעועה מהני תנאי אמאי לא הביאו רבי' דהגם דפסקינן בי"ט כר"י הא ר"י מודה בזה ומה הועיל מרן ז"ל בתי' ונ"ל לתרץ דלפי מה שכתבתי לעיל בדין ט' גבי בית שהוא מלא פירות מוכנין דרבי' איירי שם בשהתנ' עליהם וס"ל ז דמהני תנאי ברעוע' ורמזה רבי' במ"ש מלא פירות מוכנין וכמ"ש שם אם כן לכך לא הוצרך לחזור ולכפול בכאן וסמך על מ"ש שם ואל יקשה בעינך אם הרמב"ם ז"ל סובר דלר"י מהני ביה תנאי ולמה לא פסק רבי' גבי נר דמהני ביה תנאי דכבר תירצו זה התוס' בפרק כירה דמ"ד ע"א ד"ה שבנר יע"ש אך כל זה לא יתיישב אלא אם נאמר דרבינו לעיל גבי בית שהוא מלא פירות ונפחת איירי ברעועה וכמ"ש שם הרשב"א ז"ל הביאו ה"ה ז"ל אך לפי מ"ש הרמב"ן ז"ל דהתם איירי בבית בריא ולא הוי מוקצה לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן וכתב ה"ה שם שכן דעת רבי' ז"ל א"כ חזרה הקו' כאן במקומה דלמה לא פסק רבי' כאן דברעועה מהני בה תנאי ונ"ל דרבינו מפרש סוגיא דביצה דלא כפי' רש"י דס"ד דאביי ורבא דמתרצי באומר איני בודל לא ס"ל הך תירוצא דרב מנשיא דקאי אסוכה דעלמא אלא דקאי אסוכה דמצוה וקאמר ושוין בסוכת החג בחג שאסורין בין גוף ובין עטוריה ומ"ש ואם התנה הוא קאי על העיטורין בהך ברייתא ומיירי דקאמר איני בודל וכו' וכבר פסקה רבינו בפרק ו' מה' סוכה יע"ש

ועל פי זה אפשר לומר דהכי נמי כוונת התוס' שם בד"ה אמר רב מנשיא לא קאי במסקנא אלא נקט האמת עכ"ל ור"ל דלא קאי אסוכה דעלמא אלא אסיכת מצוה וקאי אעיטורין ובאומר איני בודל וכו' ועי' במהרש"ל ומהרש"א מ"ש והכי דייק לשון הגמ' דאמר אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו דלכאורה הוא שפת יתר אלא הוא הדבר דקאי אעיטורין דוקא וכאמור

שם ובלבד שיהיה לו פותחת וכו' עיין לה"ה ולח"מ ונ"ל דרבי' קשה ליה לפי' רש"י דפי' לר"י ופשיט ליה דתרתי לקולא ופי' רש"י מדקאמ' ר"י כל שנכנסין בו בפותח' למימ' עוד ואפי' בתוך תחום שבת דמדקאמ' כל אפילו רחוק משמע ומדקאמר אפילו תחום שבת שמעינן דלא בעי פותחת אלא לתחום שבת ע"ש ואהא ק"ל כיון דעיקר ההוכחה היא מריבוייא דכל א"כ מאי מיבעי ליה לר"י דאמר כל הסמוך לעיר מיירי דוקא בפותחת א"כ ריבוייא דכל הסמוך לעיר מאי אתא לרבויי מוכרח אתא לומר דבא לרבויי אף דלית ביה פותחת אלא ודאי מלשון התנא אין לדקדק בזה דלשון תור' לחוד ומעתה אין להוכיח דס"ל לר"י תרתי לקולא ולכך גריס רבי להקל ותו לא וכדאמר ר"י הלכ' כר' יוסי להקל ונראה לי דהיינו דאצטריך לפסוק הלכה כר"י אף דקי"ל בעלמא ר"י ור"י הלכה כר"י משום חידושא דלהקל איצטריך אבל בש"ע כתב דאיצטריך אף על גב דמסתבר טעמא דר"י ע"ש

פ"ג הלכה א' ואם עבר ושחט לא יכסה דמן עד לערב ע"כ מכאן משמע דהכסוי אינו מעכב האכילה דאי לאו הכי צריך לכסות כי היכי דלא מימנע משמחת יו"ט וכן משמע בגמ' דקאמר אבל ספק אימא משום שמחת יו"ט לשחוט ולא לכסייה וכן נמי דקאמר רבה שם שחט מעי"ט לא יכסנו ביו"ט וכמו שפי' רש"י ז"ל שם ולפ"ז אמאי אסרו לשחוט לכתחילה ולא יכסנו משום שמחת יו"ט ולעד"ן דזהו מה שהכריחו להמרדכי ז"ל שהביא בפרק כיסוי הדם משם ראבי"ה שמצא בתשו' הגאונים וז"ל דמי ששחט והזיד ולא בירך אסור לו לאכול ממנו אבל אחר מותר והוא חייב מלקות עכ"ל. ולכאורה אינו מובן אמנם לעד"ן דס"ל דהכיסוי מעכב האכיל' וכיון דלא בירך כבר אמרו בירוש' דהאוכל בלא ברכה מעל ולכך אסור לו והיינו דכתב חייב מלקות דהוי כדין מעילה ובודאי דמלקות דקאמר לאו דוקא אלא דהיינו מכת מרדות וס"ל דלאו דוקא ברכת אכילה אלא כיון דלא שייך אכילה אלא בברכת שחיטת וכיסוי מקרי ברכת אכיל' ולכן הכא דלא בירך על השחיט' ועל הכיסוי אסור ונ"מ דאם בירך על הכיסוי אף דלא בירך על השחיטה מהני כיון דהכסוי מעכב אכילה הוי כאילו בירך על השחיטה ונ"ל דזהו נמי דעת ראבי"ה ז"ל שפסק שם בסוף הברק דאסור לספר בין ברכת שחיטה לברכת כיסוי וכתבה המרדכי ז"ל ולא כתב טעם ועם האמור ניחא דטעמא הוא כיון דהכיסוי הוא להתיר אכילה כמו השחיטה הוי ממש דומיא דתפילין דאסור לדבר ביניהם אלא הכא דהם מצות חלוקות לכך הצריכה בו ברכה ול"ד לתפילין

ונ"ל שכך הבין הב"י בכוונת המרדכי דס"ל הכיסוי מעכב האכילה שאחר שהביא דברי המרדכי בי"ד סימן כ"ח כתב וז"ל ובא"ח הביא ראיה מהגמ' שאין הכיסוי מעכב וכו' וכוונתו היא לומר שהא"ח הוא הפך דעת המרדכי ופשוט דהראיה היא כמ"ש וכן ראיתי לה' ערך השולחן שם שכתב כן אך מה שהביא ראיה מהא דאמרו דמכסין בעפר עיר הנדחת ע"ש אינה ראיה ולא ראה דברי התוס' בחולין דק"מ דכתבו דמצורע מביא כפרתו מציפורי עיר הנדחת משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף דע"י אוכל בקדשים אלא ודאי לא מקרי הנאת הגוף אלא דוקא דנהנה בעת העבירה וכמ"ש הנודר ממעין אינו טובל בו בימות החמה משום דנהנה גופו שעת המצו' גם מהא דאמר רבה שחט מעי"ט אין מכסין ביו"ט נמי אין ראיה דכוונתו היא ואין לאוכלו ביו"ט כיון שאין יכול לכסותו והא דאמרינן נמי גבי ספק לישחוט ולא ליכסייה היינו משום דאין מחוייב לכסותו בודאי לא הוי מעכב אכילה

ואשר אני אחזה לי דכונת הראיה דא"ח היא מהא דאמרינן בפרק אין צדין דכ"ח גבי גריפת תנור דאם נפל ממנו ביו"ט דאף דאיהי מכשירין גורפין אותו ביו"ט ואף דהוי מוקצה כיון דצורך אוכל נפש מותר וכ"נ אמרינן התם דל"א ע"ב גבי מאי דאמר ר"מ פוחת לכתחילה ונוטל ואף דהוו הך אבנים מוקצה כיון דצורך אוכל נפש מותר כמ"ש התוס' שם ואף לת"ק דאסר הוא משום דס"ל דסתר אהלא אסור אף במדי דרבנן כדמשמ' שם בגמ' ואם איתא דהכיסוי מעכב אכילה אמאי לא ישחוט לכתחי' ויכסה באפר שהוסק ביו"ט אף דאיהו מוקצה כיון שמותר לטלטלו לצורך אוכל נפש חלא ודאי