אברהם יגל על הרמב"ם רכד

לאדם וכו'. ק' דבגמרא קאמר שאני בר אווזא דחזי לאומצא אבל בשר תפל לא חזי לאומצא ואף דאמרינן בחולין די"ד וט"ו השוחט בשבת מותר לבריא לאוכלו באומצא מ"מ לא הוי דרך אכילתו בכך להתירה בטלטול ודכוותה אמרי' בביצה בפרק אין צדין גבי בהמ' מסוכנת לא ושחוט אלא אם כן יש שהות לאכול כזית צלי וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות יו"ט ודלא כר"ע דמתיר הואיל וראוי לאוכלה באומצא כיון דלא הוי דרך אכילתו לא מקרי ראוי ואפשר דוקא התם דלא מחלל יו"ט כי אם לצורך שמחת יו"ט ואומצא לא הוי שמחת יו"ט ונראה דרבינו גריס כגירסת הרי"ף דפלוגתא דר"ה ור"ח הוא בבשר תפוח וס"ד דמק' דהא דקאמר בשר חי כ"ע מותר מיירי במליח אבל תפל אף דחזי לאומצא כיון דלאו אורחי' אין להתיר טלטול בשבילו והיינו טעמא דהתיר ר"ה הוא משום דחזי לחייה או לכלבים אבל ר"ח ס"ל כר"י דאית ליה מוקצה ולכך כיון דנתפח ביום השבת הו"ל נולד ולכך הקש' לו מהך דבר אווזא דהתיר לטלטלו משום דס"ל מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והיינו כר"ש ואהא תי' לו דכ"ע ס"ל כיון דראוי לאדם ע"י אומצא מותר לטלטל ולכך התיר ר"ח הך דבר אווזא משום דחזי לאומצא ומעתה הך דבשר חי אתייא כפשטא אפי' תפל אך עדיין קשה לס"ד דמק' אדמפלגי בתפוח ליפלוג בתפל וי"ל כמ"ש ה"ה ז"ל משם הרשב"א בסמוך גבי חרדל דמדי דחזי לאיניש לא משרי ליה לכלבים אף לר"ש ולכך בשר תפל לכ"ע אסור אי לאו דחזי לאומצא

אלא דבאמת ק"ל דמניין להם האי סברא בר"ש דהאי סברא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבי' ליתא בגמ' אלא אליבא דר"י דס"ל דאם נתנבלה בשבת אסורה משום דשעה שהיא ראויה לאדם כשהיא בחיים אינה עומדת לכלבי' דכל מדי דחזי לאיניש לא שרי לכלבי' אבל לר"ש דס"ל דאף דנתגבלה בשבת מותרת היינו משום דבשעה שהיא ראויה לאדם ראייה היא לבהמה נמי ועיין בפי' רש"י בביצה ד"ו ד"ה מוכן ובפי' רש"י בפרק מי שהחשיך במשנה מחתכין וכו' ע"ש גם מהתוס' ז"ל דפרק מפנין בד"ה בשר תפוח מבואר דהך סברא ליתא אלא לר"י מדהוצרכו לאוקמי הך ברייתא כר"י והולידו דין חדש לר"י דס"ל כל ישראל בני מלכים ולא אוקמוה כר"ש בפשיטות דס"ל בהדיא דישראל בני מלכים והיינו משום דהך סברא דכל מדי דחזי לאיניש לא שדי לכלבים ליתא אלא לר"י גם ממ"ש בד"ה דג תפל ס"ל דטעמא דבשר תפל משום דחזי לכלבים לר"ש ולאו משום דחזי לאומצא וכן מבואר מדבריהם דפרק כירה דמ"ה בד"ה הכא יע"ש

ולא עוד אלא דנרא' לע"ד שיש הוכחה לזה מדאמרי' בפרק נוטל גבי הא דאמר רבא אי לאו דאדם חשוב וכו' הא חזי. לאומצא ומקשה הגמ' טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא אסיר למימרא דרבא כר"י ס"ל וכו' ומנא ליה דכר"י אתי כיון דאף לר"ש מדי דחזי לדידיה לא שרי לכלבים א"כ אי לאו דחזי לאומצא הוה אסיר וראיתי להרשב"א בחידושיו לשם שהקשה האי קושייא ותי' הא דאמר הא לא חזי לאומצא כגון בשר תפוח יע"ש ולא הבנתיו דעיקר קושיית הש"ס דהו"ל למימר דחזי לכלבי' דאתייא כר"ח אלא ודאי משום דס"ל כר"י וכסבר' ר"ח דלא התיר אלא משום ה"ט דחזי לאומצא אבל איך אפשר לומר מלתא בלא טעמא ואמטו להכי בחר לו האי טעמא דחזי לאומצא אף שיש לטעות בבשר תפוח דלא איירי ביה טפי מטעמא דחזי לכלבים דהוא הפך הדין דאיירי ביה דאיהו בשר תפל

והנה כהאי דאמרינן בשר תפל חזי לאומצא כתבו התוס' שם בפרק מפנין דמותר לאוכלו חי. בלא מליח' וכן יראה פשט דברי רבי' כאן שפי' בין תפל בין מליח אך מדברי רבי' פ"ו מהלכות מאכלות אסורות. יראה פשוט שצריך מליחה או חלטה בחומץ ע"ש. ומעת' כל מקום שאמרי' בגמ' חזי לאומצא איירי שחלטו בחומץ ונ"ל דטעמו משום דכשחותך ממנו ללעוס אי אפשר שלא יצא הדם ממנו מתוך דוחקו וה"ל פירש ולפ"ז מאי דאמרי' פי"א דמנחות דהבבליים אוכלין אותו חי הוא ע"י חלטה בחומץ ודלא כתי"ט שם שהצריך לומר דמיירי שמלחו אותו משום דאין שבות במקדש דאם כן מה יענה להא דאמרינן בעלמא דחזי לאומצא ומליחה בשבת אסור וכן כתבו התוס' בחולין די"ד וכתבה הרב ז"ל ע"ש. אך קשה מהא דאמרי' בביצה דכ"ד דאמר ר"ע אפילו כזית חי מבית טביחתה והתם אי אפשר דיש לו שהות לחולטו בחומץ דלכך אמר כזית חי ואפשר כיון דאין בו אלא כזית אף רבי' מודה דלועסו בבת אחת וק"ל

הלכות יום טוב

פרק א' הלכה י"ב אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנו כזית וכו' זהו פי' רש"י והרע"ב ז"ל והקשה התי"ט דמה הוסיפו על המשנה וכו' והוא ללא צורך והרב ב"י הביא משם ר"י דפליגי רבא ור"ח אי בעי' גמר בלבו או לא צריך והשתא למאן דלית ליה הואיל צריך שיודע שצריך לאכול ממנו ואם לאו אסור אך למאן דס"ל הואיל אין צורך לידיעתו כלל אלא תלוי בידיעתנו דיש שעות ביום לאכול והיינו דקדוק התנא דלא תני אלא א"כ יודע שיכול לאכול אלא אם יש שהות ביום לאכול דהיינו ידיעתנו ולכך רש"י ורע"ב הוסיפו מלת יודע לפרושי המשנה אף למאן דלית ליה הואיל אך לרבי' ז"ל דס"ל הואיל מ"ש יודע שצריך לאכול הוא ללא צורך ולכך צ"ל אלא אם כן ידוע וכו' ור"ל שיש שהות ביום לאכול וצ"ל דגם צריך שיש שהות להפשט ולחתוך כזית וכן פי' רש"י בפסחים ולע"ד הוא מוכרח מדאמר ר"ע מבית טביחתה בא להקל שאין לחתוך ממקום שצריך הפשט לאפוקי מת"ק וכן יש להכריח כיון דרמי בא לומר מדין דרך ארץ להפשט קודם אכילה מה לו לקבוע הדין למשנתנו שאין לה עניין לזה גם אמאי הוצרך להביא סייעתא לעניין דרך ארץ כיון דאין בו איסור כלל לכך נראה דרמי בא לומר דלא קאמר תנא קמא מבית טביחתה הוא משום דרך ארץ דאסור לאכול קודם הפשט ולכך בעי שיעור כדי שיפשיט ולאכול כזית והיינו דהביא סייעתא מברייתא דקתני אסור לאכול שום וכו' ועוד דרמי בר אבא דקאמר לימדה תורה דרך ארץ איהו גופיה דקאמר נטיעה מקטע רגליהון דקצבים ופי' רש"י ז"ל משום דפעמים נמצאה טרפה וא"כ דרך הוא שמא ימצא טרפה ומעתה ק"ל על הפוסקים דלא הזכירו דבעי הפשט

הלכה י"ד שכל פת ופת ראוי לתינוק עיין לה"ל ז"ל ועיין להל"מ ז"ל במה שהק' עליו ולא ראה מ"ש הראב"ד ז"ל בהשיגו על הר' המאור ז"ל דאביי שהק' לר"י הני סופלי וכו' טעה בזה דס"ד דאסר בי"ה אף אטלטול ור"י השיבו לפי טעותו יעו"ש אמנם לע"ד נראה דרבי' מפרש הך ופליגא קאי על מאי דמשל ר"י הך דעגל טרפה הוה והיינו משום דסתמא. דבישוי