אברהם יגל על הרמב"ם רכג

משמע אף לשמואל לא שרינן להפנות לאדם אחד אלא דוקא ד' וה'

איברא מהרי"ף ז"ל שהביא פלוגתא דרבוותא ל דאיכא מ"ד כר"ח ואיכא מ"ד כשמואל נראה דס"ל כהראב"ד ז"ל דפליגי אף באדם אחד דר"ח ס"ל דדוקא ד' וה' ושמואל ס"ל אפי' טוב' וכן ראיתי להתו' בפ' בנות כותיים דל"ז ע"ב ד"ה ארבעים ובפ' במה אשה ד"ס ע"ב בד"ה השתא דס"ל דלשמואל אפי' באדם אחר מותר לפנות אפי' טובא ולא חייש לטרחא יתירה ומעתה אפשר להעמיס בדברי רש"י מ"ש בדשמואל ואם יצטרך ליותר יפנה יותר ר"ל ואם יש לו נחת רוח לפנות יותר יפנה אך מדברי רבי' בפי' המשנה מבואר להדיא דמאי דקאמר שמואל אפי' טובא ר"ל אם יצטרך לפנות לפי האורחים יפנה כפי מה שצריך ואפי' טובא

וכן ראיתי להר' המאירי ז"ל בשיטתו למס' שבת שיר' מדבריו כדעת רבי' שכ' וז"ל ד' וה' קופות שהתרנו לפנו' לא התרנו לאד' א' אלא הכל לפי האורחי' ולר"ח אף בכמ' אורחים אינו מפנה יותר ולשמואל מפנה יותר הכל כמו שצריך לו כן נראה ממה שעימר ר' את כל השדה וכו' יע"ש. ונראה שמפרש הבעייא לשמואל דס"ל דארבע וחמש דקתני הוא כדאמרי אינשי דפירושו שאין גבול למט' דר"ל כפי שצריך מא' ועד חמשה אבל יש גבול למעלה דלא הותר לפנות יותר מחמשה ואפי' איכא טובא או"ד כשם שאין גבול למטה כך אין גבול למעלה והאי דקאמר שמואל ד' וה' כדאמרי אינשי הוא למעלה נמי וכאלו אמר ואפי' טובא נמי משום דלא אמר שמואל אלא ד' וה' כדאמרי אינשי ותו לא וכגי' ר"א כמ"ש ה"ה ז"ל וכמו שהביאה ה' ז"ל לעיל אך לר"ח דס"ל דמתני' בדוקא קאמר דבא לומר ד' מאוצר קטן וכו' ליכא למיבעי כלל ואהא מהדר ליה מדעימר ר' וכו' מוכרח הוא דמפרש שיעורא דמתני' כשמואל ולר"ח לית ליה הך שמועה דר' או אפשר דדחק עצמו בפי' דמתני' דלא כר' כי היכי דתיקו מתני' אליבא דהלכתא כר"י וכן מבואר בדבריו ז"ל עצמו לעיל שכתב ויש פוסקים כשמואל מתוך שהעמידה פר"ש וכן נ"ל ממה שאמרו ועימר ר' את כל השדה כולה ע"ש

ומ"ש הרב לעיל יש פוסקים כר"ח וכו' ומשום סוגיא דשמעתא שאמרו הני ד' וה' קופות וכו' הוא קאי על הך בעיא דקאמר הני ד' וה' קופות אין טפי לא וכו' דההיא לא אתייא אלא כר"ח דלשמואל לא נחית תנא למניינא כלל אלא בהשאל אתמר וכן מדוקדק בדברי הרב שכתב הני ד' וה' קופות וכו' דהך בעיא אחריתי דהיא אליבא דשמואל לא נזכר שם קיפות דלאו אמתני' קאי אלא המימרא דשמואל ד' וה' כדאמרי אינשי דלא הוזכר שם קופות והא דלא מבעיא ליה אר"ח דס"ל דוקא ד' וה' אפי' אורחין טובא אי מפנה גברא אכולהו או כל חד לנפשיה משום דכיון דלדידיה ה' וד' לא הוי טרחא כי אם יותר מד' וה' ודאי לית לן לספוקי דהא דאין מפנה אחר ד' וה' הוא משום דלא צריך אבל היכא דצריך כגון אינשי טובא שפיר דמי. ולע"ד נראה דהכרח הרב לזה מדקתני מפנין אפי' ד' וה' קופות מפני האורחי' דאף דאורחים טובא יהבינן להו הך שיעורא דקים להו לרבנן דהך שיעורא לית ביה טרחא ואמטו להכי אף לשמואל ל"מ להו להגמ' אי גברא לכולהו אי כל חד לנפשיה אלא עד שנאמר דהכל לפי האורחים דכיון דלית ביה שיעורא ודאי הוי טרחא לחד גברא או נאמר דאף דהוי טרחא יתירה שרו רבנן לכבוד האורחים דלאו מדרך כבוד האורחים דמפנו לנפשייהו

אך דעת התוס' ז"ל ס"ל דכיון דלאדם אחד לא שרו להו ד' וה' הוי טרחא לגביה ולכך הוכיחו מדלא מ"ל להש"ס להך ס' דד' וה' דוקא אפילו לאורחים טובא אי חד גברא מפנה לכולהו או לא משמע דלאדם אחר מותר בד' וה' ע"ש אלא דבאמת דהכי משמע בפרט משילין דאמרי' התם ואמר ר"י כאותה ששנינו מפנין ד' וה' קופות ואי מתני' דקתני מפני האורחים דוקא קתני כדעת הר' המאירי מאי ראיה להתם דאיירי ליחיד ואין לומר דמ"מ מייתי ראייה אף דלא דמו כיון דסתם לן תנא התם וסמך על השיעור דמוזכר גבי שבת דאם כן אמאי לא זכרו שם הש"ס בבעיא שלו לחלק ביניהם האי חילוק' דוקא התם משום דאורחים טובא ומהתימא על התוס' ז"ל שלא הביאו ראיה מהתם וצ"ע איך שיהיה לס' הרב המאירי ז"ל צ"ל כוונת הבעיא דמיבעי לשמואל אפילו אורחין טובא לא שרי אלא ד' וה' דוקא א"כ ליכא נפקות' לדינא בין ר"ח לשמואל וכמ"ש לדעת רבי'

ואף אם נאמר דרבי' חזר מפירושו וס"ל כהגאונים דפליגי לדינ' אפ"ל דפס' כר"ח לגמרי כמשמעו לשון הרי"ף ולא ידעתי דעת הראב"ד בזה שכ' דפס' כשמואל גם ה"ה ז"ל דהודה לו בזה מאיזה משמעות מלשון רבי' להוכיח זה דאי משום דפסק כר"ש לאו משום שמואל הוא דהלכה רווחת היא בפרק מי שהחשיך וכתבה הרי"ף ז"ל ואין לומר דאי לאו שמואל הו"א דלר"ש יגמור כל האוצר ולא חייש לאשוויי גומות דזה לא שייך כלל בפלוגתא דר"י ור"ש במוקצה ופסק רבי' כר"ח משום דר"י בריש פרק משילין ס"ל כר"ח וכדמשמע מהש"ס שם דקאמר בתר הכי ולשמואל דאמר מאי אבל לא את האוצר וכו' מבואר דעד השתא איירי לר"ח ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות שכתב כדברי ושמחתי. וראיתי להרב שלטי הגבורי' שכ' וז"ל ואיכא מאן דפסק כר"ח דאם לא התחיל באוצר כבר להסתפק וכו' שאסור לפנותו משום מוקצה וכו' ע"ש והוא תמוה דמעולם לא עלה על שום דעת לפסוק כר"י במוקצה משום דר"ח אחר שנקבעה הלכה כר"ש בש"ס בפרק מי שהחשיך גם הרי"ף התם פסק הלכה כר"ש בלי שום חולק וצ"ע

וראיתי בירושלמי בפרקין מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה נשמעינה מן הדא ושוין שלא יגע באוצר אבל עושה שביל ונכנס ויוצא ופי' הרב ק"ה דממתני' דקתני אבל לא את האוצר פי' שלא יגמור וכו' והוא תמוה דממילא משמע דמתחילין ונ"ל דמבעיא ליה לרשות ומפני האורחים וכו' אורחא דמלתא נקט ומשני דקתני ושוין שלא יגע וכו' דבין ר"י ור"ש מודו דלרשות אסור וא"כ הא דקתני אבל עושה בו שביל אתאן לר"ש ואתייא הברייתא כפשטה אך לפי הברייתא דהובאה בש"ס דקתני אין מתחילין באוצר דמשמע אם התחיל מבע"י מותר מוכרח לא אתייא אלא כר"י ולכך העמידו הך דעושה בה שביל ברגליו וכו' וכן מבואר בפרק המביא דהך ברייתא דאין מתחילין באוצר תחי' היא ר"י ולא ר"ש ותגדל התימה על ה"ה ועל מרן ז"ל

הלכה י"ו ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים וכו' עיין מ"ש מרן ז"ל דרבינו פסק כרשב"ג משום דהלכה כמותו במשנתנו וכו' והוא תמוה דסמוך ונראה כת' רבי' ולא את הלוף הפך רשב"ג והעיקר כמ"ש הר"ן ז"ל דלכך לא הקשו בגמרא מרבנן דרשב"ג דמתני' ארבנן דרשב"ג דברייתא ודוק

שם ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי