אברהם יגל על הרמב"ם רכב

הלכה כ"ד נותנין כלי תחת הדלף וכו' הנה הטור תמה על רבי' במה שפסק דווקא בראוי דלא אוקמוה בגמ' הכי אלא לר"י ולית הלכתא כוותיה עכ"ל יעו"ש ותימא עליו שהרי בגמ' בפרק כירה העמידו מתני' בראוי למ"ד אין מבטלין כלי מהיכנו דהילכתא כותיה ונ"ל דס"ל להטור ז"ל דהך סוגייא דפ' כירה לא אסיק אדעתי' הא דתני בפ' משילין דאם נתמל' הכלי שופך ושונה דמשמע מינה דמותר בטלטול והוה ס"ד דאסור בטלטול ולכך הק' על רב יוסף דאמר אסור לבטל כלי מהיכנו והוצרך לאוקמה בדלף הראוי אבל אחר דתני בפ' משלין הך דשופך ושונה דמשמע מינה דמותר בטלטול אין צריך לאוקמה בדלף הראוי דע"כ הך דקתני שופך ושונה הוא בדלף שאינו ראוי ואתא לאשמועינן דשופך ושונה ולא הוי עושה גרף של רעי לכתחילה כיון שנתבטל הכלי כבר ונעשה גרף אבל אם איירי בדלף הראוי קשה דמאי למימרא כיון דמים ראויים הם והכלי עצמו בר טלטול הוא פשיטא דמותר לשפוך ולשנות אלא ודאי דאיירי אף דאינו ראוי. אך באמת להרמב"ם דמפרש הך דשופך ושונה איירי בדלף הראוי ק' דמאי למימרא ואפשר לומר לדעת רבי' דבא לומר דוקא בנתמלא הכלי דלא ליפיש בהלוכא

עוד נ"ל דהטור מפרש דהמקשה על רב יוסף ס"ל דקודם נתינת הכלי היה הדלף אינו ראוי ומבטל כלי מהיכנו והמתרץ תי' לו דבעת נתינת הכלי היה הדלף ראוי ואף שהיה אח"כ אינו ראוי לית לן בה כיון שנתבטל ממילא ולכך קתני בברייתא דאם נתמלא הכלי שופך ושונה וכאמור

והנה ה"ה תמה על רבי' מעובדא דבי ריחייא ומרן ז"ל תי' על רבי' דאביי לא חזר בו אלא אנינות וכו' יעו"ש וק' דמנ"ל לרבי' לפרש הכי ונ"ל דרבי' סמך על מאי דאמרינן בסוף פרק נוטל גבי תמרי דפרסייתא מטלטל להו אגב לקנא דמיא ר"ה עביד להו גרף של רעי ומהדר ליה ר"א וכי עבדי' גרף של רעי לכתחילה ופי' רש"י עושה אותם צבורים כדי שיתמאסו וזורק אותם והרי ממש דמיא להך דרבה דפ' משילין דא"ל הנח פורייך להתם כדי שיתמאסו ואפי' הכי קאמר ר"א דאסור גם רבה דהוצרך שם לקנא דמייא ולא עביד כשיטתיה מוכרח לומר דהדר ביה מדאביי ואין לחלק דהתם דאפשר בלקנא דמייא התם נמי אפשר ע"י דבר אחר וליכא פסידא כנ"ל

פרק כ"ה הלכה י"א וכלי הצואר מותר לטלטלן בשבת וק' הא אמרי' בפ' משילין דכ"ח א"ש גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה וכשהוא מחזירו נותן בו מים ומחזירו ופירש"י ומוקצין מחמת מיאוס הן ואי לאו אגב מיא לא מצי לטלטלינהו וא"כ איך סתם רבינו ומתיר לטלטלם ועלה בדעתי לו' דשמואל ס"ל כרב אחא דס"ל בסוף פ' מי שהחשיך דהלכה כר"ש במוקצה לנר מחמת מיאוס ולכך לא התיר לטלטלו כי אם אגב מייא אך לדידן דקי"ל כרבנן שם דמקילי לכך סתם להיתר ותבלין מצאתי לזה מהא דאמרי' בביצה דכ"ח ע"ב שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ופירש"י משום דנמאס והקשו התוס' שם מדשמואל דס"ל כב"ש דלית ליהו מוקצה ותירצו לאחר מלאכתו אין תורת כלי עליו לכך יש תורת מוקצה עליו ולכאורה לא תירצו כלום דכיון דמיוחד לאותה מלאכה אף שאינו עושה מלאכה אחרת הוי תורת כלי עליו כמ"ש התוס' בשבת דקכ"ו ע"ב ד"ה וכי ע"ש אלא ודאי נראה דכונתם היא כיון דלאחר מלאכתו נמאס כמו שפירש"י וס"ל כרב אחא דלא קי"ל כר"ש בכלי מאוס והיינו דדקדקו בלשונם וכתבו ולהכי אוסר שמואל וכו' ולכאורה הוא שפת יתר דביב עסיקינן אלא לאורייו לן דקושיית רבינא במקומה עומדת דהוא ס"ל דקי"ל כר"ש אף במוקצה מחמת מיאוס ז"ל הביא משם ת"י דמתרצי נמי קושיית רבינא ולפי האמור ליתא אך מדברי הרמב"ם דלא הביא הך דינא דשפוד שצלו בו בשר מותר לטלטלו מידי דהוה קוץ בר"ה כרבינא משמע כמו שכתבתי דס"ל כהתוס' דלא הוצרך רבינא להך טעמא אלא לשמואל דס"ל מוקצה מחמת מיאוס אסור אמנם לרבינו דס"ל דקי"ל כר"ש אף מחמת מיאוס מותר לא הוצרך להביא זה הדין כיון דפסק כאן כלי מוקצה מחמת מיאוס מותר אח"ז ראיתי להרב ב"י סי' ש"ח שפי' בכונת התוס' דמיירי שאינו מיוחד לכך והעיקר חסר מן הספר גם כתב משום ר"י ז"ל וז"ל דמאחר שאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא לא הבינו שלא לצורך גופו וכן נראה סבר' ובודאי הכי סוברים ת"י ז"ל ולכך כתבו דאף קושיית רבינא מיתרצא בהכי. אלא מעתה ק"ל על הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' משילין דהביאו הך מימרא להלכה כיון דקי"ל כרבינא דאף מחמת מיאוס מותר ואפשר לו' כיון דבי"ט קי"ל כר"י דאסר מוקצה לכך הביאו הך דינא דשמואל אלא דעדיין קשה על הטור דהביאו בשבת בסי' ש"ח ע"ש

פרק כ"ו הלכה ט"ו אוצר של תבואה וכו' עיין לה"ה ולהר' כ"מ שכ' דרבי' מפרש הך ברייתא דקתני אין מתחילין באוצר איירי לדבר הרשות ע"ש ומעתה מ"ש רבי' אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו קאי הריש דינא דלדבר הרשות וכו' והוא תמוה דא"כ אמאי נקט ברגליו דמשמע משום איסור מוקצה וכמו שפי' רש"י גם מאי מקשה הש"ס כלל והא אמרת רישא וכו' דלפנות הוא דטירחא יתירה הוא דאסיר אבל לעשות שביל כדי שיכנס ויוצא לעשות צורכי יו"ט ודאי מותר ונ"ל דמ"ש ונכנס ויוצא הוא קאי למ"ש ולא יכבד קרקעותו של אוצר דר"ל דהוא פי' שלא יגמור את האוצר דהיינו דצריך להניח תבואה על קרקעית האוצר שלא יראה הקרקע ועלה קאמר אלא עושה שביל ברגליו אף דנראה קרקעית האוצר לא חיישי' לאשוויי גומות כיון דאינו אלא דרך מעבר ולא חששו אלא דרך מקום קביעותו ויצא לרבי' דין זה מהא דכתבה הרי"ף זל בהלכותיו אף שהיא סתמו כר"י דס"ל מוקצה דנ"ע לדידן דלא יגמור את האוצר דמותר לעשות שביל וכאמור

ועל מ"ש הראב"ד ז"ל תי' ה"ה ז"ל דרבי' אית ליה גירסת ר"א דלא גרים ואפי' טובא ע"ש ולא ראה מ"ש רבי' בפי' המשנה דגריס ואפי' טובא דכ' על דרך הריבוי ואפי' מניין גדול ע"ש. ובעיקר קושייתו אני תמיה כיון דאוקמוה בגמ' אליבא דר"ח דהכל לפי האורחים א"כ ליכא נפקותא לדינא בין ר"ח לשמואל אלא דר"ח דס"ל כר"י ניחא ליה דתיקו' מתני' כותיה ולכך פי' רישא דמתני' בלא יגמור כי היכי דתיתי סיפא כר"י ושמואל דס"ל כר"ש פי' רישא דמתני' כדאמרי אינשי כי היכי דתיקו לסיפא בלא יגמור כר"ש ומעתה צ"ל דזהו בכלל בעיית הגמ' דמיבעי לר"ח אי מניינא דמתני' אפי' טובא ואיכא נפקותא לדינא בין ר"ח לשמואל או דילמא דהכל לפי האורחים וליכא נפקותא כלל וכאמור ולומר דפליגי בהפנאה אפי' לאדם אחד דלר"ח דוקא ארבע או ה' ולשמואל אפי' טובא זה לא ניתן ליאמר דאין לך טרחא יתירה יותר מזו גם מפי' רש"י נראה דלא שרינן אפילו טובא כי אם לצורך ע"ש גם מפי' רבי' בפי' המשנה