אברהם יגל על הרמב"ם רכא

פרק כ' הלכה א' והיה עליו משאוי פטו' וכו' כתב הרב המגיד דאסור מדאורייתא אבל. הרמב"ן ס"ל. דהלאו לא קאי עליו כלל אלא על החרישה והל"מ הכריע מלשון רבי' הרמב"ן ז"ל יע"ש ועיין בפרק אלו דברים דס"ו ע"ב דמשמע דאסור מדאורייתא דהק' שם והלא מחמר ותי' כלאחר יד שאינו אלא מדרבנן ופריך כלאחר יד נמי נהי דאסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא יע"ש בפי' רש"י. ודוק

הלכה ג' ואם מכר קונסים אותו וכו' ואפי' שבור אין מוכרין וכו' הנה מדקדוק דברי הבי' יראה דאם מסר שבור אין קונסין אותו והוא הפך פי' רש"י ז"ל בריש בכורות גבי בעייא בהמה לעוברה מהו ופי' רש"י אם קונסין אותו אם לאו הרי מבואר דשבור לרבנן קונסין והרי הוא בכלל בהמה גסה דאמר. ר"ל דמוכר בהמה גסה קונסין אותו וכו' וכן נמי משמע התם בגמ' גבי הך בעייא קמייתא דמבעי לר"י דעובר הוי שבור או לא. וקאמר דקאי אבהמה שהיא לפיטומא ומגו דקנסינן ליה אבהמה קנסינן אעובר הרי דפשיטא ליה דקונסין אבהמה אף שאינה עיקר הגזרה אלא משום דאתי לאחלופי וכן הוא גבי שבור אך רבי' ז"ל מפרש הבעייא לענין איסור אבל קנס אין קונסין אלא בעיקר הגזרה וכפשט מאמר ר"ל אבל כל שהוא אסור משום דאתי לאחלופי אין בו קנס והא דקאמר ר"י גבי הנותן לו בקבלה אעפ"י שאינו רשאי קונסין אותו. הוא משום בכור דס"ל דחייב בבכורה והא. דקאמר הש"ס מגו דקנסינן. ליה אבהמה קנסינן אעובר הוא בדרך דחייה בעלמא ולמסקנ' כל דאסור משום דאתי לאחלופי לא קנסינן ויש הכרח לזה ממתני' דקתני אעפ"י שאינו רשאי פטור ולא קנסינן ליה כדאוקמוה בגמ' וכיון דס"ל דפטור מבכורה לכך לא קנסינן ליה משום בהמה גסה כיון דאינו מעיקר הגזרה וכאמור ודו"ק

פרק כ"ג הלכה ו' ואסור להניח עלה של הדס וכו' עיין למהרח"א בס' מ"ק ע"ש ואני תמיה איך לא שלטו מאור עניהם בסמוך דנראה דין ז' מ"ש רבי' גבי זמורה קשורה בטפיח שמא יקטום ופי' רש"י ז"ל דמתוך. שהיא רבה נוחה לקטום יעו"ש וצ"ע

הלכה י"ד שזה דומה למקדיש אותם פירות שהפריש וכו' ויש לדקדק דזה הטעם לא הוזכר בגמ' ומ"ל לבדות מלבו ונ"ל דסמך על מ"ש בפ"ק דביצה ד"ו אמר. רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא שם שאסור לזרים ומפרש. רבי' דהטעם הוא משום דהוי כמקדיש כיון דנאסר לזרים דאם לא כן מאי איסורא איכא כיון דאין בו משום מתקן ופי' רש"י לא ניחא ליה כיון ודלא דמי לאין מגביהין דהוא ממש מתקן וכיון דרבי' ז"ל פסק כאבוה דשמואל בהל' יו"ט לכך הוצרך להאי טעמא ודו"ק

הלכה י"ו לא יטלם בשבת וכו' וק' דבפ"ט מהל' מעשר פסק. היכא דהתנה מע"ש מפריש בשבת ואוכל ומכח קו' אוקמוה בירושלמי דפי' דמתני' לא יטלם כדי ליתנם לכהן וכן פי' רבי' ז"ל בפי' המשנה וס"ל דאין מוליכין את התרומה לכהן בשבת וכיון דפסק בפ"ד מהלכות יו"ט דין כ"ו דמוליכין כב"ה ואיך פסק כאן כב"ש ונ"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דהביא בפ"ק דביצה סבר ר' יאודה דבתרומה כ"ע מודו דאין ומוליכין וקאמר שתם דאף דהתנה מע"ש אין מוליכין אך לדידן דקי"ל כר"י דפליגי בתרומה לכך פסק כב"ת דמתירין ובשבת החמירו משום דאיכא איסור הוצאה מש"א כן בי"ט ועוד אפשר לומר דדוקא התם דהופרשו מש"ה מוליכין אבל הכא כיון דלא הופרשו אינו נוטלם כדי להוליכם והש"ס דהביא פלוגת' דב"ש וב"ה הוא לומר דאיכא איסור בהולכה ואין ה"נ דאף ב"ה מודו בזה ודלא כהמפרש שם שכתב דהפרשה מותרת והא דפס' בפ"ט מהלכות מעשר דמפריש ואוכל היינו משום דלא קבע לו מקום וקי"ל דאין ברירה כמ"ש רבי' בפי' המשנה יעו"ש אבל הכא דקבע לו מקום כמ"ש דידועים לי לכך כתב דלא יטלם אלא דבאמת מסתמיות דברי רבי' ז"ל נראה דאסור ליטלם כלל דאל"כ הו"ל לומר כדי ליתנם כיון דפי' בירושלמי כך בפי' דמתני' גם מהא דכתב אפי' ייחד מקומן קודם השבת אינו ענין להולכה כלל כיון דמותר להפרישו אבל אם הוא לענין הפרשה חידושא אתא לאשמועינן אף דמיוחד אינו נוטלו כלל

אשר ע"כ נ"ל דס"ל לרבי' זל כיון דלא הוי תקון לעולם דלדידיה הוא דהוי מתוקן משום דמכיר קביעותיה אבל לאחריני לא הוי מתוקן ולכך אסור ליטלם כלל וכן ראיתי שהוא מבואר בירושלמי פ"י דדמאי דאמרי' שם א"ר זירא הדא אמרה טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו כיצד הוא עושה נותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר ואם איתא אמאי אינו מפרישו מ"ש מטבל של תאנים דתני שם ופסקו הר"מ בפ"ט מה' מעשר דמפריש ואוכל אלא ודאי דהתם מיירי שקרא שם בלא קביעות מקום ולכך צריך להפריש משום דאין ברירה וכמ"ש רבי' בפי' המשנה אבל הכא דמיירי דקבע לו מקום לכך אסור להפריש כיון דיכול לאכול מצד האחר ולכך אמר נותן עיניו במקצתו שיכיר מקום קביעותו ואוכל את השאר. והירושלמי דפ"ד דדמאי דמוקי להך מתני' לענין הולכה וכב"ש נ"ל דס"ל דהלכה כר"י דפליג עם רשב"א בפ' נוטל והובא בירושלמי בפ"ב דערלה דס"ל דמעלין את המדומע כאחד ומאה אף דשייך ליתן עיניו בצד זה וכו' והיינו דלא חשיב ליה תיקון אף דהוי מתקן לעולם ולכך מוקי למתני' לענין הולכה

ונלע"ד דהכי כונת רבי' בפי' המשנה דדמאי דמעיקרא פי' כפשטא דמתני' דפי' שלא יטלם כלל ולכך כ' הך חידושא אף שהם ידועים ואח"כ כ' ובארו בגמ' וכו' כאלו אמר אכל בגמ' ביארו להורות דבירושלמי אוקמוה לענין הולכה משום דס"ל דאין מוליכין בשבת. אבל קי"ל דמוליכין כב"ה והויא המשנה כפשטא לענין הפרשה ולכך בעי' למודים שלא יאמרו תרם בשבת ולכך הזמינו אבל לפי' הירושלמי הוי החששה משום מוליכין ואסור אפי' בביתו וכמ"ש התוס' בפ"ק דביצה יעו"ש ומ"ש שיסברו העולם שהוא תרם ביו"ט תפסו עיקר הגזרה דהא דאין מוליכין הוא משום דאין מגביהן תרומה ביו"ט

פרק כ"ה הלכה ג' כל כלי שמלאכתו לתתר וכו' כ' ה"ה ז"ל דאף במלאכתו להיתר לא הותר אלא מחמה לצל אבל שלא לצורך כלל אסור יעו"ש ויש לי להביא ראייה לזה מדאמרי' בריש מפנין דקכ"ח גבי בר אווזא דר"ח דקאמר להו חסרון כיס קחזינא הכא וכיון דס"ל דמותר לטלטלה דחזי לאומצא אמאי איצטריך לומר חסרון כים וכו' אלא ודאי שלא לצורך אסור יעו"ש ודלא כהר' מחנה ראובן אף ט"ל ע"ב שכ' דאפילו שלא לצורך כלל מותר יעו"ש ודו"ק.