אברהם יגל על הרמב"ם רכ

דאמאי לא כתב משום מכבה יעו"ש הנה הרב הבין דמ"ש ואסור ליהנות הוא נותן טעם לשמא יקח וזה אינו מדוקדק דה"ל לומר דאסור וכו' ועוד בדין יו"ד שכ' גבי שמן צרי שמא יקח ולא כתב טעם כלל זה מורה דהטעם פשוט הוא משום מכבה וכן כתב רש"י ז"ל ורבי' בפי' המשנה וכ"כ הש"ע סי' רס"ה בהדיא ע"ש ומ"ש ואסור בא לרמוז דין אחר מ"ש בגמ' דמ"ה ואין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר משום דהוקצה לאיסורא ופי' שמן הנוטף כמ"ש התוס' שם גם ק"ל לפי' הר' דטעמא הוי משום מוקצה הוי גזרה לגזרה דכיון דאין איסור מוקצה אלא מדרבנן

פרק ו' הלכה ב' וימתין בכדי שיעשו וכ' ה"ה ז"ל נחלקו המפרשום אם בעי לישראל אחר בכדי שיעשו נראה דנתכוון לדעת התוס' והרא"ש ז"ל בפ' אין צדין לדעת התוס' ס"ל אפי' לישראל אחר בעי בכדי שיעשו וכמ"ש מהרש"א אבל הרא"ש ס"ל דמותר לישראל אחר ע"ש

הלכה ה' ומותר לקבור בו ישראל אחר וכו' כ' ה"ה ואעפ"י כן צריך אפי' לישראל אחר וכו' שלא חילקו וכ"כ רש"י ז"ל ולא היבנותיו דהשגת הראב"ד היא לטעם רבי' בהמתנה היא דשלא יאמר לנכרי וכו' ואיך כתב אפילו לישראל אחר דבשלמא לטעמא שלא יהנה שפיר פסקי' אפי' ישראל אחר וא"כ איך נסתייע מדברי רש"י ז"ל דכתב טעמא שלא יהנה וצ"ע

הלכה כ"ג ואם בישל בשוגג וכו' יאכל מיד וכו' הוא משום דאזיל לשיטתי' בטעם המתנה משו' שלא יאמר לכך הכא דליכא האי טעמא יאכל מיד וק' איך פסק בפ"ג דין י"ב ואם עבר ושהה אסורין במוצאי שבת בכדי שיעשו כיון דליכא האי טעמא דשלא יאמר וי"ל דוקא הכא דלא חיישי' שמא יבשל בשבת דאיסור אמור הוא אבל התם דאיסור קיל הוא דלא נתנו אלא בע"ש לכך קנסו בכדי שיעשו וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' כירה יעו"ש ומ"ש ה"ה והרשב"א זל לא הכריע הוא בחידושיו לשבת דקנ"א יעו"ש

פרק ט' דין ד' אחד נתן וכו' עיין בהשגת הראב"ד ז"ל ולכאורה נראה דכונתו להשיג על רבי' ז"ל דלא הזכיר חדשים וכן הבין הל"מ ז"ל בפ"ג מהי"ט יעו"ש ואינו נראה לי דא"כ הו"ל להשיגו שם בהזכירו מלאכת החיסום ולא הזכיר חדשיה אבל כאן לא אזכיר החיסום כלל ונ"ל דהכי כונתו דרבי' נתן טעם אחר במה שכתב שכל העושה דבר מצורכי הבישול. ה"ז מבשל ובודאי לא הוצרך לזה אלא לנותן את הקדרה והכי משמע מהגמ' דלא הק' אלא בנותן הקדר' ולכך השיגו דבגמ' אוקמוה בקדרה חדשה ולפי דברי רבי' הוצרך לזה וזהו דקדוק לשונו דסיים ומשום ליבון רעפים נגעו בה ואם איתא דכונתו על מלת חדשים שלא הזכירה מה לו לסיים ומשום ליבון וכו' אלא ודאי דכונתו היא להגדיל התימה דאיך בדה טעם אחר מלבו דהא בגמ' מצאו טעם עד שדחקו עצמם דמשום ליבון רעפים נגעו בה ונ"ל דכך הבין ה"ה ז"ל בכונת השגת הראב"ד ז"ל ולכך לא מצא מענה דאם הבין בכונתו כמ"ש הל"מ זל לא היה שותק בתי' על רבי' ז"ל שכן הוא מליץ בעדו ולרמוז מ"ש הוא עצמו בה' י"ט ולע"ד נראה לי להליץ בעד רבי' ז"ל דגרסי' בפ' המביא על מתני' דאין מלבנין את הרעפים תרי לשנות דר"י חד אמר דצריך לבודקן וחד אמר דצריך לחסמן והק' בגמ' שם על הך ברייתא דאחד נתן את הקדרה מאי קעביד ותי' ר"ל דמיירי בחדשיה ומשום ליבון רעפיה נגעו בה ר"ל משום דמחסם אותה דהוי מלאכה גמורה דעשאה כלי ואהא ק"ל לרבי' ז"ל להך לישנא דצריך לבודקן ומשום טרחא שלא לצורך כמו שפי' רש"י שם דלא הוי אלא איסור דרבנן מה יענה להך דקתני נותן את הקדרה חייב חטאת מאי קעביד ולכך צריך לתרץ דכל העושה דבר מצרכי הבישול ה"ז מבשל ור"ל משום דס"ל כהך לישנא משום דמחסם לכך נתן טעם לנותן את הקדר' הכי ולעולם הדין דין אמת דכל העושה דבר מצורכי הבישול ה"ז מבשל ור"ל גופיה הוא דקאמר מאי קעביד ומשני לפי סברתו וכהנה רבות בגמ' כנ"ל

פרק י' הלכה י"ז המפיס וכו' עיין לה"ה ז"ל שכ' דאף ר"י מודה בהכי כיון דרבים ניזוקים בו הוי כסכנת נפשות וכו' והוא תמוה מדאמרי' בפ' כל כתבי דקכ"א ע"ב על הך ברייתא דקתני ת' נהרגין קאמר הש"ס מני אי ר"י הא אמר מלאכה שצ"ל. חייב עליה הרי אף שיש בו סכנה נפשות דבודאי ממיתין כיון שאינו רץ אחריו חייב לר"י וק"ו להך דינא דרבי' דקאמר אעפ"י שאין ממיתין וכו' גם מ"ש בתי' הא' כיון שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו לא ידעתי איך לא השגיח במתני' דכופה על עקרב שלא תישוך דקאמר משום ריב"ז חוששני לו מחטאת והיינו משום מלאכה שאינ' צריכה לגופ' חייב עליה

הלכה י"ט אבל אם הפריח וכו' הק' בל"מ הול"ל צפור דרור כיון דפסק כרשב"ג כל שאומר הבא מצודה ונצודנו אף שאר צפור פטור כיון דצריך מצודה אח"כ וכמ"ש רבי' שאין זה צידה גמורה ועיין להתוספות ביצה דכ"ה

פרק י"ח הלכה ה' המוציא שלהב' פטורוכו' וק' דבגמ' אוקמוה בדאדויי אדויי וראיתי להר' מרכבת המשנה שכ' משום דפסק כמתני' דס"ל דאור קמא אזיל וכיון שכן מאי דעקר לא נח ולכך פטור אבל הך ברייתא דקתני חייב אוקמוה בברכות דקמא לא אזיל ע"ש ולא דק דהתקן דווקא משום דשלהבת עצמה אסורה ולכך מחלקינן בין העיקר לתוספת אבל היכא דשלהבת מותרת ודאי אין לחלק ולכך אע"ג דגבי הקדש גזרו על השלהבת מ"מ לא גזרו נר מנר דלא גזרו בקשורה בגחלת אטו גחלת

גם ראיתי להר' שושנים לדוד בפ"ה דביצה שכ' דהא דמחייבה הברייתא במוציא שלהבת הוא משום גחלת ע"ש ולא נהירא דא"כ במתני' גופה דתני פטור הו"מ להק' ה"ד מוציא מוכרח לומר על ידי קיסם ות"ל משום גחלת אלא ודאי לא מקרי גחלת כיון דאינה עושה כלום כמו גחלת דיכול לבער בו כמה פחמים ועוד דא"כ מאי מקשה הגמ' בברכות דנ"ג אמאי חייב דמאי שעקר לא הניח כיון דהחיוב משום נחלת שפיר עקר ונח אשר ע"כ דרבי' גריס בגמ' אלא הא דתנן דשלהבת פטור וכן היא גירסת רש"י ז"ל והוק' לו לרבי' ז"ל דאמאי לא הקשה כי אם ממתני' ולא מהברייתא דתני מוציא שלהבת פטור אלא משום דס"ל להגמ' דודאי הך ברייתא פליגא כיון דתני של ע"א ולשון מותר מותרת בודאי דס"ל דשלהבת משום דאין בו ממש לכך מותר וכיון שכן לא שייך חיוב בשלהבת אפי' ע"י קיסם ולכך לא הק' אלא ממתני' דלא תני הך התירא דשלהבת וא"כ דתני גבי תחומין השלהבת בכל מקום לאו שאין בו ממש אלא משום דלא קנה שביתה כלל וע"כ טרחו האמוראים לומר דמתני' מוסכמת עם הברייתא והעמידוה באדויי אדויי ולכך פסק רבי' כהך ברייתא דשלהבת אין בה ממש ואתיא מתני כפשטה ומשום דאין בה ממש ודו"ק: