עבודת הכהן צח

וממוצא הדברים אנו למדין. דלהר"י ורשב"א והר"ן אע"ג דבכל ספק בטריפות באתייליד ריעותא לא ס"ל דיותר מסתבר מחיים רק דהוה שקול אי מחיים או לאחר שחיטה ואסור. ומשו"ה באיכא למתלי בהתירא כגון בריאה דתלינן בזאב דזה מקרי מוכת להתירא טפי שרי. עכ"ז זהו דוקא בשאר טריפות. אבל בושט דנקב לפנינו ומספקינן ביה אי מחיים או לאח"ש ואיכא למתלי לאח"ש בחתול וכה"ג. בזה הוי זה כמו שאר טריפות לשי' התוס' ורא"ש ודקיימי בשיטתייהו דס"ל דמשום דיותר מסתבר מחיים שהבהמה הולכת אנה ואנה משו"ה בדאיכא מידי למתלי בהתירא אז הוה זה שקול וכמו"ש הפרמ"ג שהובא לעיל, ה"נ להר"י ורשב"א ודקיימי בשיטתייהו בנקב בושט

וטעמא דמלתא הוא. לפי מה שנתבאר לעיל דלענין ושט מצוי קוץ לבוא ומצוי להיות נתחב בושט וגם שכיח שינקוב החיצון. ודאי דמסתבר למימר כיון דנקב לפנינו ומספקינן ביה אי מחיים או לאחר שחיטה ודאי דשייך למימר דיותר מסתבר מחיים דמ"ש הא משאר טריפות לתוס' ורא"ש דאמרי' דמשום שהבהמה הולכת אנה ואנה יותר מסתבר דמחיים. ה"נ בושט שייך לומר דמשום דמצוי קוץ שיתחב בושט ושינקוב גם החיצון אע"ג דבדליכא ריעותא אמרי' ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן כמבואר בחולין (נ"ז) וכן שם ברש"י (מ"ח) ד"ה לחבירו. עכ"ז בנקב לפנינו אלא דמספקינן ביה שמא לאח"ש ניקב ממידי דלא ידעינן ליה ודאי דאמרינן דיותר מסתבר מחיים ע"י קוצים דמצוי בבהמה דדרך הבהמות לאכול קוצים

ואע"ג דהך סברא דמצוי קוצים להיות נתחבים בושט ולנקוב גם החיצון לא כתבנו זה אלא לדעת תוס' בחולין (מג) דס"ל ס' השקול בטריפות לקולא. עכ"ז ע"כ אנו מוכרחין לומר דבעיקר מציאות הטבע דבהמות שמצוי קוץ לבוא ולהיות נתחב בפנימי וששכיח לנקוב גם החיצון. דע"כ גם הר"י ורשב"א לא פליגי ע"ז. דע"כ לא פליגי על התוס' אלא למימר דא"צ לאסור משום טעמא דשכיח לאיסורא טפי. דבלא"ה כל ספק השקול לחומרא. אבל בעיקר מציאות הטבע איך הוא ודאי דלא שייך מחלוקת במציאות הטבע איך הוא. ורבותינו כששיערו על מציאות טבע הדבר איך הוא ודאי דהשערתם אינה כוזבת והיא אמיתית ומכוונת. ואיך נאמר דחולקים בזה וחד מינייהו ע"כ אינו מכוין לאמיתית הדבר. ועכצ"ל דבאמת בעיקר המציאות גם הר"י ורשב"א ודקיימי בשיטתייהו ע"כ דס"ל ג"כ דבישב קוץ בושט שכיח לאיסורא טפי. וככל מ"ש בסברת תוס' להך מ"ד דס"ל דחוששין לספק דרוסה וישב קוץ בושט. אלא דאינהו ס"ל דא"צ לאסור דוקא מהך טעמא דשכיח לאיסורא טפי. אלא אפי' הוה שקול ג"כ כל ספק השקול בטריפות לחומרא ואע"ג דלפי"ז עכצ"ל דגם עולא דס"ל אין חוששין לישב קוץ בושט. ע"כ לא פליג בעיקר המציאות מה דשכיח לאיסורא טפי. וא"כ קשה דמ"ט שרי לה ובמאי פליגי בזה. אמנם בזה כבר ביארנו היטיב במקו"א ויישבנו על נכון בעז"ה. ואכמ"ל בזה. [עי' כלל ריעותה מחיים (פ"ז) שהארכנו בזה בדבור מושכל

] ולפי"ז בנידו"ד אע"ג דאיכא למתלי בחתול. עכ"ז מה יושיענו זה. דנהי דאיכא למתלי ביה אחר שחיטה. מ"מ סו"ס לא הוה זה אלא שקול. דלהר"י ורשב"א וסייעתייהו לא אמרינן נשחטה הותרה ואסרינן לה. וכבר העלה הש"ך ביו"ד (סי' נ') להלכה כשי' הר"י ורשב"א אם לא בהפ"מ. ומסיים עלה שם בש"ך דגם בהפ"מ ראוי להחמיר יעוי"ש. הרי לפנינו דאפי' נימא דס' ניקב הושט לאו ספק בשחיטה הוא. עכ"ז לית כאן הך התירא למתלי בחתול וכמו"ש

איברא דכ"ז לא אתינן עלה אלא אי אמרינן דנקוהו"ש הוה ספיקו ככל ספק טריפות דעלמא. או מטעמא דלא הוה נקוהו"ש רק טריפה ולא נבילה ושחיטתו מטהרתו. או כסברת האחרונים הנ"ל דגם להסוברים דהוה נבילה מ"מ ספיקו לאו בחזקת א"ז קיימא. אמנם לפענ"ד ברור דלדינא ליכא למסמך על התירים אלו. דבאמת כמעט כל הראשונים ס"ל דנקוהו"ש הוה נבילה ואין שחי' מטהרתו שהרי רש"י בחולין (לב) כתב להדיא במסקנא דרבא שם דאמר ויש מהן נבילות לשון רבים דהיינו נקובת הושט ופסוה"ג משום דאתרע מקום שחי' דידהו. והיינו דבשלמא פסוה"ג יש לומר דהוה כמנחא בדיקולא וכשבא לשחוט אין שוחט אלא סי' אחד ובסי' א' לא מתכשרא אבל נקוהו"ש לא שייך זה. לזה כתב משום דאתרע מקום שחי'. והיינו כעין מ"ש תוס' בחולין (ט) לבה"ג דס"ל דשמוטה לאו טריפה אלא דהלל"מ כן הוא דאין שחי' מועיל בסי' שנשמט. וה"נ ס"ל לרש"י דהלל"מ כן שאין שחי' מועיל בסי' שנטרף. והתוס' מדלא העירו לחלוק בזה על רש"י כדרכם בכל מקוה סתמן כפירושן דגם אינהו ס"ל הכי דנקוהו"ש איש מטהרתו. וכ"ה דעת הרמב"ם (פ"ג משחי') להדיא וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין (כ) ושם בר"פ א"ט (מב) וכ"כ ג"כ הרמב"ן בחי' לחולין (כ) להדיא וכן נראה דעת הר"ן בפ"ק דחולין אהא דכ' רש"י בחולין (ט) דעיקור היינו פסוה"ג ותנינן לה בפ' השוחט שחט את הושט ופסק הגרגרת. והק' הר"ן דאי שמואל במידי דמטרפי סימנים מיירי ליתני נמי נקוהו"ש ע"כ. וכ"פ בשו"ע יו"ד, (סימן לג) ולא הביא שם שום דיעה החולקת ע"ז. פשיטא דהכי קיי"ל ואין להסתפק בזה כלל לדינא. דמי יקל ראש נגד כל ראשונים

ומה שנתעוררו קצת מן האחרונים מד' הרא"ש פ"ב דחולין (סי' ו') כבר יישב זה בדרישה (סי' לג) יעוי"ש. וגם אנחנו הארכנו בזה במקו"א. והוכחנו דמעולם לא עלה ע"ד הרא"ש לומר דנקוה"ש שחיטה מטהרתו ומש"ש הוא ענין אחר ושם כתבנו ג"כ יישוב לקו' מהרש"א בבכורות (כ). וקושייתו מעיקרא לק"מ וממילא אין אנו מוכרחים למש"ש דנקוהו"ש שחי' מטהרתו גם למ"ש בעצמו בחולין (יא) על ד' תוס' שם ד"ה מנא ה"מ דמיעוט טריפות לא שכיחא בלא"ה מיושב קושייתו. ומה שהעירו מן התוספתא פ"ב דחולין ג"כ אין לדחות דעת הראשונים מפני זה. דהא ע"כ הא דס"ל דנקוהו"ש אין שחי' מטהרתו והוה נבלה עכ"פ לאחר שחי' הא לא אמרו זה מדעת עצמן אם לא שראו כן מוכח בש"ס וכבר הוכחנו ג"כ במקו"א מקור נפתח לזה מש"ס דחולין (לב) ואכמ"ל בזה [עי' כלל ניקב הושט פרט ג' יעוי"ש]. א"כ דחו הך תוספתא מפני הש"ס ולא עדיפא הך תוספתא ממשנתינו דא"ט דמוקי ר"י שם כר"ע וקודם