עבודת הכהן צז

דממשמשא ידא דטבחא מי תלינן או לא תלינן ומסקינן דתלינן דהא תולין בזאב אלמא בס' טרפות לקולא תלינן. דהתם היינו טעמא לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לתלות בו לאיסור כו' ע"כ. אמנם דעת התוס' והרא"ש בתשו' שהובא בפר"ח (סימן ק"י) דכל ס' השקול בטרפות הוא לקולא ומוקמינן אחזקת היתר והובא בש"ך יו"ד (סימן נ') והנה לשי' התוס' והרא"ש באמת צריך להבין. דאמאי בעינן הך תלי' למתלי בזאב או בידא דטבחא. הא בלא"ה כיון שהספק שקול אי ניקב מחיים או לאחר שחי' מוקמינן אחזקת היתר וכמ"ש התוס' בחולין (מג) גבי ישב קוץ בושט ומספקינן אי ניקב מב' צדדין אי לא דתלינן להקל ולא ניקב מב' צדדים משום דנשחטה הותרה ומוקמינן אחזקת היתר אי לאו משום דשכיח לאיסורא יעוי"ש. ומ"ש הא מהא. ועכצ"ל בזה כמ"ש הפרמ"ג בפתי' לטרפות. דבעלי שיטה זו ס"ל. דהא דבעינן למתלי בזאב ובמשמוש ידא דטבחא משום דבאמת יותר מוכח לתלות מחיים שהבהמה הולכת אנה ואנה. אך באיכא למתלי בזאב וכה"ג אז נעשה הספק שקול ומוקמינן אחזקה דהיתר. מיהו לשי' הר"י ורשב"א עכצ"ל דלא ס"ל סברא זו ולא אמרינן דמסתבר יותר מחיים. ואי לאו דתלינן בזאב הוה ספק שקול ולחומרא. ולפ"ז בנידו"ד לכאורה פשיטא דמצינן למתלי בחתול לכו"ע

אמנם כד מעיינינן בה שפיר. נראה דלשי' הר"י ורשב"א לית לן לאכשורי בנידו"ד ולמתלי להיתר אף היכא דאיכא למתלי בחתול וכה"ג. וטעמא דידי מהכא. דכבר נודע שי' הרמ"א ביו"ד (סימן נ') דבנולד הספק מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה. ושם בש"ך (סק"ג) הובא ד' ד"מ במים בראש וספק אם המוח מקיף המים דאסור וכבר עמדו האחרונים בזה דשי' הרמ"א ובד"מ הוא נגד ד' התוס' בחולין (מג) ויבמות (לא) ששם כתבו דאין חילוק בין נולד הספק מחיים או לא. ומסקנת התוס' דבס' דרוסה וישב קוץ בושט אע"ג דהוה ריעותא מחיים מ"מ לא אסרינן אלא משום דשכיח לאיסורא טפי מלהתירא הא לא"ה אמרי' נשחטה הותרה. אמנם הגאון תבו"ש (סימן כ"ט) יצא לחלק בזה וליישב ד' רמ"א שלא יהיה סתירה לדבריו מד' התוס' שם. דדוקא ספק דרוסה וישב קוץ בושט כתבו התוס' דאמרי' נשחטה הותרה אי לאו דמוכח טפי לאיסורא. משום דהתם איכא חזקה מבוררת דלא נולדה דרוסה ולא נולדה בקוץ. משא"כ מים במוח אין לה חזקה מבוררת דשמא נולדה כך וכמ"ש תוס' בחולין (יא) דבהמה לית לה חזקה מבוררת רק דשייך רובא דרוב בהמות כשרות הן והכא במים בראש אתרע לה רובא וכהא דרפ"ב דכתובות (טו) רוב הנישאות בתולה יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא. יעו"ש בד' התבו"ש שם. וכדברים האלה כ' ג"כ בחי' פ"י לכתובות (ע"ו). אולם הגאון חוו"ד (סימן נ') דחה ד' תבו"ש בזה והקשה לשאול דאטו אנן על הקוץ מספקינן דנימא חזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ. הא אנן על הנקב מספקינן ולענין הנקב הא ודאי דאין לה חזקה מבוררת דשמא נולדה כך בנקב. ובמקו"א הארכנו בזה ליישב קו' החוו"ד ולהוכיח דד' תבו"ש נכונים. דהא עיקר סברת הך דאסר בישב קוץ בושט וספק דרוסה הוא כמ"ש תוס' שם משום דשכיח לאיסורא טפי. וביאור הדבר במ"ש גבי ישב קוץ דשכיח לאיסורא הוא כמ"ש הנקוה"כ ביו"ד (סי' מ"ט). דכיון שנתחב בפנימי שכיח שינקוב גם החיצון. א"כ כיון דיש כאן חזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ. וכללא דחזקה הוא דמאחרינן לחזקה בכל מה שנוכל ואמרינן השתא יצתה מחזקתה. ומשו"ה מאחרינן לה להך חזקה דלא נולדה בקוץ ואמרינן דמציאת הקוץ ותחיבתו בפנימי היה ברגע אחרונה סמוך לשחיטה כ"כ מאוחר באופן דלא היה פנאי מחיים לנקוב גם החיצון דהא ע"כ ודאי דצריך איזה זמן שיהיה לו פנאי לנקוב גם החיצון משעה שנתחב בפנימי. וא"כ הך חזקה דלא נולדה בקוץ מוכיח דאף שנתחב מחיים בפנימי עכ"ז לא ניקב החיצון מחיים

מיהו אכתי איכא לעיונא בהא דמ"ט דמאן דאסר בישב קוץ בושט. ואע"ג שכ' התוס' הטעם משום דשכיח לאיסורא טפי קשה דמאי האי דשכיח שינקוב החיצון אם נתחב בפנימי. דהא ע"כ על תחיבת הפנים עצמו מיבעי לן למימר דהוה ברגע אחרונה באופן דלא היה פנאי לנקוב מחיים אפי' הפנימי. דאע"ג דהשתא נתחב לפנינו מ"מ הא קיי"ל דחזקה דמעיקרא עדיפא מדהשתא כדמוכח בסוגיא דחולין (י) ותוס' שם וריש נדה (ב) ובקדושין (ע"ט) ומאחרינן לחזקה דמעיקרא בכל מה שנוכל. אמנם כבר הארכנו בזה במקו"א [עי' כלל דין ריעותא מחיים פ"ה] דטעמא דמאן דאוסר הוא כיון דאמרי' בגמ' שם בחולין (מ"ג) דכולהו חיוי ברייתא הכי אית להו דנמצא קוצים בושט. ועי' בש"ך יו"ד (סי' ל"ג) שכ' דדרך הבהמות לאכול קוצים. א"כ הוה חזקה זו דלא נולדה בקוץ כמו חזקה העשויה להשתנות. שהרי מצוי קוץ לבהמה בושט. ובעשוי' להשתנות כ' האחרונים דאי נשתנה עכשיו מספקינן להריעותא למפרע כמ"ש ט"ז יו"ד (סי' שצ"ז) ותוס' יבמות (ס"ט) ד"ה רישא ושו"ת מהרי"ט ח"ב (סימן י"א) ושם הארכתי להוכיח דלאו דוקא עשוי' בודאי להשתנות באיזה פעם. אלא אפי' אינו בודאי שישתנה רק דמצוי השינוי לבא דינו כמו עשויה בודאי להשתנות. יעוי"ש שבררתי זה בדברים נכונים

והשתא לפ"ז כיון דעיקר טעמא דמאן דאוסר הוא משום דכיון דכל הבהמות קוצי אכלן מצוי קוצים לבא בושט. והוה חזקה שמצוי להשתנות דכיון דבא השינוי אזי מספקינן דאתרע למפרע. א"כ ע"כ אנו צריכין לומר ג"כ דמצוי שיהא נתחב בושט ג"כ. דליכא למימר דמצוי להיות מונח בושט אבל לא תחוב דאי אינו מצוי לענין תחיבה א"כ לענין תחיבה הוה חזקה שאינו מצוי להשתנות ואכתי מ"ט דאסר לה. אלא ע"כ ודאי צ"ל דגם לענין תחיבה מצוי להיות נתחב ג"כ כיון דדרך הבהמות לאכול קוצים. וכ"ז צ"ל בסברת התוס' במ"ש דמשו"ה אסר לה בישב קוץ בושט ולא אמרינן נשחטה הותרה משום דשכיח לאיסורא טפי. והיינו דמשו"ה לא מוקמינן אחזקה מבוררת דלא נולדה בקוץ ולאחורי תחיבת הקוץ ברגע אחרונה באופן דלא היה פנאי לנקוב גם החיצון מחיים. משום דמצוי קוץ לבוא בבהמה ומצוי להיות נתחב הוה חזקה דמצוי השינוי לבא ובזה מספקינן למפרע כל דכבר השינוי בא והוא לפנינו. וכיון שיש מקום לומר אפשר נתחב בפנימי זמן רב קודם השחיטה שוב חוששין להבריא כיון דשכיח שינקוב גם החיצון: