עבודת הכהן צה

דאסיקנא דנקובת הושט נבלה או מחיים או כשתמות. ולא כן משמעות דברי הרשב"א וז"ל ודברי רש"י ז"ל נוחין כו' אבל השתא דאסיקנא נבלה כו' ע"כ. ומשמע דהקו' הוא מכח דאסיקנא נבלה ובאמת אין הקו' ממה דאסיקנא נבלה אלא מכח מה דמפרש ליה הרשב"א דלא כפירש"י דלפי מה דפירש"י פירושו דנבלה לק"מ ממה דאסיקנא נבלה

ולכן נראה דא"צ לעשות את הרשב"א במחלוקת עם רש"י בזה. וכן הבין הכרו"פ דברי הרשב"א דס"ל דנקוהו"ש מחיים הוא טריפה ולכשתמות היא נבלה משום שאין לה הכשר שחיטה. ובס' דרך חיים תמה על הכרו"פ בזה וכ' דלא משמע כן מד' הרשב"א שם. אבל לפענ"ד נראה לקיים דברי הכרו"פ דודאי לא נעלם מהרשב"א שי' רש"י בסוגיא דר' ישבב וככל מ"ש לעיל. ובכל כה"ג הו"ל לפרש דחולק עליו בזה וכדרכו בכ"מ. ובפרט בענין זה במאי דעסיק ביה להוכיח דזעירי מטמא קאמר ועיקר ההוכחה תלוי בהא. ומדשתיק ליה לרש"י בזה משמע ודאי מסתימת הדברים דבפירוש נבלה דגבי נקוהו"ש לא נחלקו בזה כלל. אך ביאור דברי הרשב"א הוא כן. דלא ס"ל כסברת התבו"ש אלא דהיכא דאמרינן נבלה מתפרש על ב' אופנים. או דהוה נבלה מחיים ומטמא ג"כ כמו עשאה גיסטרא וכה"ג. או שאין לה הכשר שחיטה והיא נבלה בסופה כשתמות. ואפי' נתנבלה בשחיטה בשהייה ודרסה וכה"ג אינה אלא נבלה לכשתמות ועפי"ז הוכיח הרשב"א דהא דזעירי ע"כ דמטמא השתא. דאי תימא מדלא הזכיר זעירי דמטמא כמו שהזכיר שמואל משו"ה הא דאמר נבלה היינו לכשתמות דהשבירה בטל ממנה הכשר שחיטה מאיזה טעם שהוא. א"כ מ"ש מנקוהו"ש ואמאי לא אמרי' וכי מתה עומד ושוחט. וכדאמרינן בהא דזעירי. וע"כ צ"ל דבדרך שחיטה לא שייך זה ה"נ בדרך מליקה לא שייך זה. ורואה אני שהדברים כמעט מבוארין ברשב"א וז"ל וי"ל דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר נבלה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה לומר דמקריא נבלה ומטמאה כו' ע"כ. דמ"ש משעת שבירת כו' הם דברים מיותרים לגמרי ומאי בעי בזה. א"ו דלא בא לחדש בתירוצו אלא דהא דזעירי לאו נבלה לכשתמות אלא משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה

אך הא דמשיג הרשב"א על רש"י. נלפענ"ד דהבין בדעת רש"י דמדפרש בתר הכי בקו' דתיקשי לך עולת העוף משום דבחד סי' מתה. אע"ג דודאי לא מטמא אפי' שחט בה ב' עד שתמות וכמו שדחה הרשב"א פירש"י בזה מטעם זה בחי' שם בסוגיא דזעירי. א"כ ע"כ הא דמפרש רש"י הא דזעירי דמטמא במשא. לאו משום דמוכיח זה מקו' רבא וכי מתה כו' כמו שמוכיח הרשב"א אלא צ"ל דלדעתו בלא"ה אין מקום לפרש לכשתמות ולא מהני ליה שחיטה. דמ"ט לא מהני לה שחיטה דלא מיחשיב ליה לרש"י נשברה מפרקת ורוב בשר כמו נטרפה בסי' ורבא דפריך וכי מתה כו' פריך הכי אפי' היכא דלא מטמאה רק לכשתמות. וע"כ דמפרש דסוגיא אזלא הכא לפי הס"ד בסוגיא דר' ישבב דמוקים לה רבא בפסק ולבסוף שחט כו' יעוי"ש. דלפי"ז נקוהו"ש מהני לה שחיטה. וממילא מ"ש רש"י וכן בכל השוחטין משניקב הושט יש כאן מעשה טריפה כו' ע"כ. היינו טריפה ממש ושחיטה מהני לה. אבל בטריפה דלא מהני שחיטה שייך למימר וכי מתה כו' כ"ז הבין הרשב"א בשי' רש"י. וזמ"ש ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך שחי' ליכא אלא מעשה טריפות לבד אבל השתא דאסיקנא נבלה כו' ע"כ. ורצונו דדוחק לפרש הסוגיא לפי הס"ד בסוגיא דר' ישבב ולמסקנא הא ע"כ לא מהני שחי'. א"כ ע"כ רבא דפריך וכי מתה כו' הוא משום דמטמא ג"כ

מיהו למאי דמוכיח המהרש"א בסוגיא דזעירי דהא דפירש"י בקושיא דאביי דפריך ותיקשי לך עולת העוף דבעי שני סימנים וכי מתה עומד ומולק. משום דאף בחד סימן מתה שפירש כן לפי מאי דקיימינן השתא דמולק מפרקת ורוב בשר ואחר כך הסימנים יעוי"ש. א"כ לפי זה באמת יש לומר דגם רש"י דעתו כהרשב"א והסוגיא אתי שפיר גם למסקנא דנקובת הושט נבלה לכשתמות ולא שייך לומר וכי מתה עומד ומולק אלא בדמטמאה ג"כ הא לאו הכי כל שהוא בדרך הכשירה אפי' טריפה לא הוה וכמוש"ש רש"י

כלל ח בדין ספק ניקב הושט

בו תשובה לרב א' בנמצא ושט נקוב והיה מקום לתלות בחתול אי תולין כדתלינן בזאב בפ"ק דחולין (ט). ופלפול גדול בדין ספק נקוהו"ש אי הוה ספק בשחיטה. ויוכיח דהוה ספק בשחי' כמו ס' שהה ודרס ודלא כמו"ש כמה אחרונים לחלק בזה ויבאר אי דנין חזקה היכא דבעינן למימר דבר מחודש. וביאור נכון בסוגיא דישב קוץ בושט בחולין (מג) ובדברי התוס' שם. פרט א

עובדא הוה בושט של אווזא בעת שעסקו בהאווזא לאחר שחיטה חטפה חתול את הושט ורדף איש אחריה והציל מידה ואח"כ השקיף האיש ההוא בהושט ומצא נקוב בשני מקומות ואמר כן שהושט נקוב ואמרו לו שיניח אותו עד שישאלו מהרב ע"ז. ואח"כ נאבד הושט ולא מצאוהו. דבר זה נשאלתי מרב אחד שעובדא זו בא לפניו ואסר כפשטות משמעות הפוסקים והשו"ע ביו"ד (סי' לג) דנקובת הושט הוה נבלה ואין שחיטתו מטהרתו.