עבודת הכהן צד

גרגרת או במיעוט ושט הויא נבלה אכתי תיסדר קו רבא לדוכתיה ורש"י ז"ל פי' שם בדברי רבא בשלמא אי אמרת טריפה היא אבל חיות מיהא אית בה משו"ה הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך הכשירה אלא לזעירי דחשיב לה מתם וכי מתה כו' ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך השחי' ליכא אלא מעשה טריפות לבד אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבלה הוי מא"ל כו' וי"ל דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה לומר שהיא נקראת נבלה ומטמא במגע ובמשא אעפ"י שמפרכסת כו' ומשו"ה קשיא ליה לרבא וכי מתה כו'. ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא אבל שחיטה נהי דמעשה נבלה קא עביד דאי שהה בה ואח"כ חזר ושחט אין שחי' מטהרתו מידי נבלה מ"מ אינה מטמאה עד שתמות לגמרי. או שיתיז ראשה כו' עכ"ל. וכל הרואה ישתומם דלכאורה עשאו לרש"י ז"ל כטועה בדבר פשוט וגם קשה שנתפוס דעת רש"י דאמר טריפה היינו טריפה ממש ומהני לה שחי' דהא בפי' ס"ל לרש"י בעצמו בסוגיא דר' ישבב בפ' השוחט דהוה נבלה. וראוי לברר מבוכה זו ומצוה ליישב שי' רש"י בזה

ובראשית השקפה היה נראה לומר דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל דנקוהו"ש הוא טריפה מחיים רק דלא מהני ליה שחיטה משום דאתרע מקום שחיטה וכמו"ש רש"י בסוגיא דר' ישבב ולכן כתב דלחלישות דטרפה מהני בדרך שחיטה דאפי' טריפה לא הויא דדוקא שלא במקום שחי' נעשית טריפה ושוב לא מהני שחיטה וכמו"ש לעיל (פ"ג) אבל הרשב"א ס"ל כמו"ש התבו"ש וכרו"פ (סי' לג) לדעת הרמב"ם (פ"ג משחי') שכ' דנקוהו"ש נבלה מחיים והק' בש"ך (סי' לג) שזהו נגד גמ' מפורשת בחולין (לב) דנקוהו"ש הויא נבלה דלא מטמא מחיים וכ"כ הרמב"ם בעצמו (ברפ"ב משאה"ט) דאינו מטמא מחיים עד שתצא נפשה. וכתבו ליישב דס"ל להרמב"ם דמחיים הויא נבלה לענין איסור ללקות משום נבלה ואינה מטמאה עד שתמות. ומשו"ה הוק' להרשב"א דאי הא דזעירי אינה אלא נבלה מחיים לענין איסור ללקות אבל לא לטומאה עד שתמות א"כ שחי' דמכשרה היכי משכחת לה. אבל לרש"י אין צ"ל בהא דזעירי דמטמאה ג"כ מחיים. דאע"ג דלא מטמאה לא תיקשי מניקב הושט דרך שחיטה דאינו אלא חלישות דטרפה ולא דמי חלישות דטרפה לחלישות דנבלה. שוב ראיתי אח"כ שבדרך זה כבר דרכו בס' כלילת יופי (שאלה ב') ובס' דרך חיים (סי' ל"ג) וכ' בס' כליו"פ שם דלפי"ז א"ש קושיא דמקשה אביי אח"כ ותיקשי לך עולת העוף דבעי שני סימנים וכי מתה כו' ופירש"י דהא אף בסי' א' ודאי מתה ואמאי בעינן סימן ב' ונדחק הרשב"א שם בחי' דהא אפי' שחט בה שנים אינה מטמאה עד שתמות ולא שייך להק' ע"ז וכי מתה כו'. ולשי' רש"י דאצ"ל דהא דזעירי היינו דמטמאה א"ש דגבי עולת העוף דמי להא דזעירי דהוה חלישות דנבלה ואין בה טומאה עד שתמות

אמנם אחר העיון הנכון בזה נראה רחוק להחליט כן. ולפענד"נ דליתא לבד מה דסברא זו שכ' התבו"ש להרמב"ם דניקב הושט הוה נבלה מחיים לענין איסור ללקות אינה מוסכמת היא. דהא הש"ך בנקוה"כ (סי' ל"ג) כ' דהרמב"ם ס"ל דהוה טרפה מחיים אלא. משום דבשאר טריפות מהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה וזו אין לה הכשר שחיטה משו"ה כתב הרמב"ם נבלה מחיים. כלומר שמעותדת באין המלט לנבלה כשתמות. וכ"ה ג"כ דעת החכ"צ (סי' ט"ז) ולפענ"ד נראה ג"כ להוכיח מסוגיא דחולין (לז) דלא כסברא זו. מהא דאמרינן שם ודלמא היינו מסוכנת היינו נבלה ומשני לא ס"ד דכתיב וכי ימות מן הבהמה כו' והנוגע בנבלתם לאחר מיתה הוא דקריא רחמנא נבלה כו' ע"כ. ואי נימא דאפשר שיהיה איסור נבלה ללקות מחיים אע"ג דלא מטמאה עד שתמות. א"כ מה הוכחה היא זו מקרא דכי ימות כו' דהא י"ל היינו נבלה היינו מסוכנת רק דאתי קרא דכי ימות דדוקא לאחר מיתה מטמאה אבל מחיים אינו אלא איסור ללקות וגם מסוכנת קרוי נבלה אע"כ מוכח דס"ל להש"ס דהיכא שהיא אסורה ללקות מטמא ג"כ והיכא דאין מטמאה אין משום נבלה אפי' איסור ללקות. ועיין בחולין (ק"מ) דאם טרפה חייב בשילוח אפרוחים טרפות פטור משילוח בעי ר"א הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו מי אמרינן כיון דאי שביק להו מיטרפי פטור או דלמא כיון דבידו למגמר שחיטה תיקח לך קרינא ביה וחייב בשילוח תיקו. והרמב"ם (פי"ג משחי') הביא כ"ז וגבי בעיא דר"א כתב דמספק חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. וכ' הלח"מ וכ"מ דפסק הכי משום דבגמ' נשאר בתיקו. אבל הר"ן כתב על דברי רמב"ם הללו ונראה מדבריו דשחט מקצת סימנים אאם קאי וקשה דאמאי אינו לוקה דהא אם טריפה חייב בשילוח ואם לאפרוחים נתכוין לא היה לו לסתום אלא לפרש. אך הכ"מ ולח"מ כתבו דודאי לאפרוחים נתכוין. מיהו להר"ן תמוה דאיך נעלם ממנו מ"ש רמב"ם (פ"ג משחי') דנקוהו"ש נבלה מחיים לענין איסור ללקות דלפי"ז לא דמי כלל לאם טרפה ובנבלה אם לא שלח אינו לוקה. א"ו דהר"ן ג"כ לא הבין דברי הרמב"ם גבי נקוהו"ש כהתבו"ש אלא כמו"ש הש"ך בנקוה"כ וכמו"ש לעיל

ובר מן דין תמוה דהא רש"י עצמו פי' להדיא בהא דזעירי נבלה ומטמא במשא אעפ"י שמפרכסת יעוי"ש. ובזה תיקשי דמי הכריחו לזה דהא אין לזה הכרח רק כמו"ש הרשב"א משום דנקובת הושט נבלה מחיים לענין איסור עכ"פ ללקות. ורש"י דס"ל דאינו אלא טרפה מחיים א"צ לזה. ותו קשיא לי דאיך לא ראה הרשב"א מ"ש רש"י בסוגיא דר' ישבב דנקוהו"ש נבלה ומטעמא דאתרע מקום שחיטה ואין בסברא זו שום נותן טעם דמשום דאתרע כו' תהא עכשיו נבלה משעה שניקב הושט. אפי' לענין איסור ללקות לבד. אמנם טעם זה שפיר נותן לבטל ממנה הכשר שחיטה שלא יועיל לה השחיטה וכשמתה היא נבלה ומשו"ה ע"כ הא דכ' רש"י טרפה גבי ניקב הושט ע"כ דטרפה מחיים ומ"מ אין שחיטה מועיל בה ומשו"ה לא שייך וכי מתה כו' בדרך שחיטה. משא"כ בהא דזעירי הוה נבלה מחיים לענין איסור אע"ג דלא מטמאה ואין מקום כלל לקו' הרשב"א לרש"י. ועכצ"ל דאע"ג דהרשב"א ידע כ"ז מ"מ מקשה לפום מה דלא ס"ל כרש"י בהא אלא דנקוהו"ש הוה נבלה מחיים עכ"פ לענין איסור ללקות. אמנם לפי"ז היה לו להרשב"א לפרש עיקר מחלקותו בזה עם רש"י בפשט הא