עבודת הכהן צב

ז"א דיש לחלק דלא דמי, דדוקא לענין נקוהו"ש שפיר מחלקינן בסברא בין שהה ללא שהה. דבלא שהה אע"ג דכי שחיט פורתא ניקב הושט מ"מ כי גמר שחיטתו מתכשרא מטעמא דכ' רש"י בחולין (כ) גבי וכי מתה עומד ומולק משום שכן דרך השוחטין. ובחי' רשב"א שם כ' ביתר ביאור משום דאי אפשר לשחי' בלאו הכין וכולה חדא מעשה היא. משא"כ בשהה הו"ל תרי מעשה. משו"ה אע"ג דגם מעשה קמא היה דרך שחיטה. עכ"ז כיון דשהה אזיל לי' מעשה קמא וניקב הושט מיהו כ"ז הוא משום דשחי' כל הרוב של הסי' הוה חדא מעשה ומשו"ה כד מחלק להו בתרי מעשה ע"י השהייה אזיל לי' מעשה קמא. משא"כ לענין הא דבעינן שחיטת רוב שני הסימנים בבהמה גם בלא שהה בין סי' לסי' ג"כ לא מתחשיב כולא שחי' חדא מעשה אלא תרי. דכל סי' וסי' מעשה באנפי נפשי' הוא. תדע דאי הוה בעינן גם הכא דליהוי כולה שחי' חדא מעשה. אמאי לא מצרכינן דלישחוט להו לב' הסימנים כאחד רוב שניהם בבת אחת. וכיון דגם כי שחיט רוב סי' א' ברישא ובתר הכי שחיט לרוב סי' השני ג"כ שפיר שחיט. ש"מ דהכא לא בעינן כולא שחי' חדא מעשה

ותו דהא בשחי' הושט מכי שחיט פורתא הא דלא מתחשיב לנקוהו"ש איצטריכו רש"י והרשב"א לטעמא משום שכן דרך השוחטין ואי אפשר לשחיטה בלאו הכין. וכמו שהובא לעיל ומשמע היכא דאפשר לשחיטה בלאו הכין בעינן למימר דאזיל לי' מעשה קמא. א"כ בשחיטת רוב ב' הסימנים זה אחר זה דאיפשר לשחיטה בבת אחת הוה לן למימר דאזיל מעשה קמא. א"ו עכצ"ל דכל סימן וסימן שחיטה אחריתי ומעשה בפני עצמו. וגם בשוחט בבת אחת תרי מעשה נינהו. וכשוחט ב' ראשים בבת אחת דמי דכל ראש וראש מעשה אחריתי היא. וה"נ להא דמיא. ומשו"ה בדעביד להו בזא"ז לא מקרי דעביד חדא מעשה לתרי כמו בשהה במיעו"ק דושט. אלא מקרי דעביד תרי מעשה לתרי. ובכה"ג לא שייך למימר דאזיל לי' מעשה קמא. וא"כ לפי"ז גם בשהה בין סי' לסי' ג"כ לא ידעינן מסברא לפסול ולמימר דאזיל מעשה קמא אי לאו מהללמ"מ

וכ"ז לשי' רש"י. אבל לשי' ר"ת דע"כ ס"ל דגם למיעו"ק דושט איצטריכא לן הללמ"מ ומסברא לא אמרינן דבשהה אזיל לי' מעשה קמא וניקב הושט וטרפה אי לאו הללמ"מ. דאל"כ אין מקום לבעיא זו וכקו' רש"י. וצ"ל דס"ל כיון שהיה בדרך שחיטה כדרך השוחטין אפי' שהה לא אמרינן דאזיל לי' מעשה קמא. א"כ צריך להבין מה הפרש יש בין שהה אחר רוב הסימן או אחר מיעו"ק דושט. דהא אין נפ"מ בין רש"י לר"ת אלא דלרש"י לא צריכא הללמ"מ למיעו"ק דושט ולר"ת צריכינן לה. והא דרש"י ידע מסברא לא ידע לה ר"ת אלא מהללמ"מ. א"כ כיון דבשהה אחר רוב הסימן גמירי מהלל"מ דע"י שהייה אזיל לי' מעשה קמא והוי פסוקת הסימן. ה"נ בשהה במיעו"ק דושט אע"ג דלית לי' מסברא דאזיל לי' מעשה קמא. עכ"ז נימא דמהללמ"מ ידעינן להא מלתא דאזיל מעשה קמא. דהא לא תלי' הא אלא אם שהייה מפסקת ועביד לה למעשה לתרי. וכיון דאית לן דשהייה מפסקת בעינן למימר דאזיל מעשה קמא כמו מסברא לרש"י ואין נפ"מ בזה אלא דבשהה אחר רוב סי' דבעלמא היכא דהויא פסוקת הסימן שלא בדרך שחיטה הויא נבלה מאיזה טעם שהוא. ומשו"ה גם בדרך שחיטה כיון דאזיל לי' מעשה קמא הויא נבלה. משא"כ בושט לפי מה דנקטינן השתא לר"ת דבעלמא נקוהו"ש אינו אלא טרפה ושחי' מטהרתו. ה"נ בדרך שחי' לא הוה אלא טרפה. מיהו מידי טרפה ודאי דבעינן למימר דלא יצתה. וא"כ קשה דהא בעיא זו דשהה במיעו"ק דושט לר"ת הוא דבעי אי הויא נבלה או כשר לגמרי כמו"ש תוס' שם (ל) בד"ה החליד ויעוי"ש שכתבו דאת"ל כשר לית לן שהייה בעוף רק מדרבנן. ואמאי לא הויא טרפה מן התורה. ולא דמי לחצי קנה פגום דבעלמא כשר לגמרי משו"ה גם בשהה בחצי קנה כשר. אבל בנקוהו"ש דבעלמא טרפה הא ע"כ ה"נ טרפה עכ"פ

ותו איכא למידק בהא לאידך גיסא. דלפי הבנת האחרונים בד' הרא"ש דס"ל להר"ת והרא"ש דנקובת הושט אינו אלא טרפה ושחיטתו מטהרתו. ובעי אי גמירי שהייה דוקא במידי דמנבלה בי' או גם במידי דמיטרפא כגון שהה במיעו"ק דושט. א"כ תיקשי דהא הך בעיא דשהה במיעו"ס ודאי דמתפרש אי הוה נבלה במיעו"ס דהא שהייה פסול שחיטה הוא. א"כ לפי דבריהם דברי הרא"ש ע"כ ג"כ מתפרשין הכי ואת"ל דגמירי לן שהייה גם במידי דמיטרפא כגון במיעו"ק דושט הויא נבלה. וזה תמוה דאיך אפשר שתהא נבלה אף אי גמירי לן שהייה במיעו"ס. דהא פשיטא דהך הלכתא לא הוי בדרך גזרת המקום בלא שום טעם למימרא דמשהתחיל לשחוט פוסל שהייה השחיטה בכל מקום שהוא אם בתחלה או באמצע או בסוף. דא"כ תיפסול השהייה גם בחצי קנה פגום. א"ו דבמקום שאינו פוסל בעלמא שלא בדרך שחיטה גם בדרך שחיטה אינו פוסל. ולא אתי הללמ"מ לחדש אלא דשהייה בדרך שחיטה יש בו אותו פסול שפוסל בעלמא שלא בדרך שחי'. ומשו"ה בחצי קנה פגום כיון דשלא בדרך שחיטה אף טרפה לא הוה גם בדרך שחיטה כשר ואפי' שהה. א"כ ה"נ במיעו"ק דושט דבעלמא שלא בדרך שחיטה נקובת הושט לא הוי אלא טרפה ושחיטתו מטהרתו. א"כ בדרך שחי' דלר"ת אית ליה מהללמ"מ הא דרש"י אית ליה מסברא ואמרי' אזיל לי' מעשה קמא. עכ"ז ודאי דלא עדיפא הלכתא לר"ת מסברא לרש"י. דכי אזיל לי' מעשה קמא מ"מ לא הוה אלא טרפה ושחיטתו מטהרתו וכדין ניקב הושט דעלמא שלא במקום שחיטה

ומכל הלין טעמי יראה הרואה דא"א להלום דברי הרא"ש לפי ההבנה הפשוטה שהבינו הם בדבריו דעיקר החילוק יהיה בין נבלה לטריפה, איברא דכד מעיינינן בה שפיר נראה דאדרבה אי נימא דגם הרא"ש ור"ת ס"ל כשי' רש"י ממש דניקב הושט הוי נבלה רק דמחיים לא הוי אלא טריפה בזה מתפרשין דברי הרא"ש שפיר ברווחא טפי וכמו שיבואר

פרט ה

כתב רבינו ירוחם (ח"ג נתיב ט"ו), אחר שהביא שי' ר"ת דבעיא דשהה במיעו"ס קאי אמיעו"ק דושט וז"ל אם נאמר שהשהייה פוסלת השחיטה דוקא בדבר