עבודת הכהן צ

מאביי ורבא ואילך. וכ"כ הרא"ש להדיא בע"ז בפ' ר"י (סימן י"ב) אהא דכ' תוס' שם (נט) ד"ה אמר ר"פ בשם ר"ת דלית הלכתא כר"פ משום דרבא פליג עלי' אע"ג דהוא בתראה יותר מרבא משום דרבא רבו וגם הוא בתראה והי' גדול ממנו בחכמה כו' ע"כ. וע"ז כתב הרא"ש וז"ל והא נמי ליתא דאי פליג ר"פ אדרבא הלכתא כר"פ דבתרא הוא יעוי"ש. והרמב"ם (פכ"ב משבת ה' כ"ב) ובכ"מ שם שפוסק כאביי נגד ר' יוחנן משום דבתרא הוא יעוי"ש. א"כ קשה איך פוסק הרא"ש נגד מסקנת הש"ס אליבא דרבא דהוא בתרא. ועכצ"ל דרבא דאמר ויש מהן נבלות לשון רבים לאו דוקא רק שיגרא דלישנא דאלו אסורות לשון רבים נקט נמי נבלות לשון רבים. אך לקושטא דמלתא גם לרבא לית כאן אלא חדא והיא פסוה"ג. וטעמא ע"כ משום דכמנחא בדיקולא דמיא ולא שחט רק סימן אחד

ואין לדחוק ולהמציא טעם אחר לפסוה"ג דמשום הכי לא מהני לי' שחי' משום דכיון דנפסקה הגרגרת לית לה לבהמה חלישות דנבלה מחיים דגרע מחלישות דטרפה בטבע כדאיתא בתמורה (יא) ובכורות (ג) דגם למ"ד טרפה חי' מ"מ נבלה לכו"ע לא חי'. ועתבו"ש (סי' לג) שכ' בביאור ד' הרמב"ם (פ"ג משחי') דס"ל דנקוהו"ש ופסוה"ג הוה נבלה מחיים לענין איסור אף דלא מטמא עד אחר מיתה כמבואר בחולין (לב) ושם (לז). אמנם כ"ז אינו דאי נימא דכל כך פעלה פעולת הפסיקה דגרגרת עד שהבהמה יש לה חלישות דנבלה מחיים בטבע. פשיטא דאית לן למימר דכבר יצא כל החיות מן הגרגרת וכמנחא בדיקולא דמיא. ובלא"ה כבר יש מן האחרונים שהשיגו על התבו"ש בזה וגם אנחנו נדבר מזה להלן בעז"ה. ובש"ך (סימן ל"ד סק"ד) הובא דעת הב"ח דפסוה"ג אינו אלא טרפה מחיים ושם (סי' ל"ג) בנקוה"כ הסכים להב"ח וביאר שם ד' הרמב"ם בענין אחר יעוי"ש. וכיון שכן הא ע"כ אי נקוהו"ש שחי' מטהרתו ורק פסוה"ג אין שחי' מטהרתו ע"כ טעמא הוא משום דכמנחא בדיקולא דמיא וכמו"ש

והשתא לפ"ז תיקשי מ"ש הרא"ש בשחט הקנה וניקבה הריאה דטרפה משום ספיקא הי מינייהו אמר ר"ל בסוף ועבדינן לחומרא. דהא אפי' נימא דהך דשחט שלא במקום חתך אמר בסוף ג"כ בעינן למיפסק כרבא דהוא בתרא נגד ר"ל. וס"ל ע"כ דכמנחא בדיקולא דמיא. דאל"כ אמאי פסוה"ג נבלה דליכא למימר משום דאתרע מקום שחי'. ז"א דא"כ נקוהו"ש ג"כ נבלה. א"ו דעכצ"ל דגם להרא"ש ס"ל דרבא נבלות לשון רבים דוקא אמר ומשום דגם פסוה"ג מטעמא דאתרע מקום שחי' וממילא גם נקוהו"ש נבלה מהך טעמא גופי' ולפ"ז יכול להיות דס"ל לרבא דלאו כמנחא בדיקולא דמי' ושחט הקנה וניקבה הריאה טרפה. ולית לן למימר דכשירה אלא אי אמר ר"ל הך דשחט הקנה בסוף וזה לא ידעינן ועבדינן לחומרא

גם בלא"ה קשה לפענ"ד להוציא מד' הרא"ש כפי מה שהבינו דא"כ מאן דמפרש בעיא דשהה במיעו"ס אמיעו"ק דושט ע"כ ס"ל דנקוהו"ש אינו אלא טרפה ושחיטתו מטהרתו. א"כ יהי' קשה טובא דעת הטור ביו"ד (סימן כ"ג) שכ' דהרמב"ם מפרש בעי' דשהה במיעו"ס אמיעו"ק דושט. והב"י כ' לתמוה מהיכן למד הטור כן מד' הרמב"ם יעוי"ש. ובכנה"ג לטור יו"ד שם הגיה ר"ת במקום הרמב"ם. אמנם בספרים שהיה לפני הב"י הי' כתוב הרמב"ם כדמוכח מדבריו. וקשה לעשות הגה"ה בלתי צורך גדול ומוכרת מן הענין ועלינו לקיים גי' הספרים. א"כ צ"ב דהב"י לא תמה אלא מהיכן הוציא הטור כן מהרמב"ם. הא לא"ה ניחא לי' ובאמת קשה גדולה מזו דאיך אפשר דהרמב"ם מפרש בעיא דשהה במיעוט סימנים אמיעו"ק דושט. דהא אין לפרש כן אלא אי ס"ל דנקוהו"ש אינו אלא טרפה וכמ"ש הרא"ש בביאור שי' ר"ת. והרמב"ם הא בפי' ס"ל דנקוהו"ש הוה נבלה וא"כ מה מקום לבעיא זו אליבא דהרמב"ם. וע"פ כל החזיון הזה נלפענ"ד לבאר ד' הרא"ש בבעי' דשהה במיעו"ס בענין אחר. באופן דאין צורך לעשות את הר"ת והרא"ש במחלוקת עם אידך גדולי הראשונים דס"ל דנקוהו"ש נבילה וכדמוכח הכי סוגיא דש"ס וכמ"ש לעיל (ה"א) וכמו שיבואר

פרט ג

יש להתבונן על ד' רש"י שם בחולין (לב) גבי בעיא דשהה במיעו"ס דשי' רש"י דמפרש לה אמיעוט בתרא וכ' שם בד"ה תיקו וז"ל במיעוט קמא לא איבעיא לן דאי דגרגרת לאו מידי עביד ולאו שהייה היא ואי דושט דנקובתו במשהו מיטרפא ממ"נ דהא כיון דשהה אזיל לי' מעשה קמא והו"ל נקב בעלמא וטרפה עכ"ד. ודבריו צ"ב דהא שי' רש"י בעצמו דנקוהו"ש נבלה ואיך כתב לענין ניקב הושט דהוה טרפה. וכן יש לעמוד באמת שכ' רש"י כן בכמה מקומות לשון טרפה גבי נקוהו"ש כמו בחולין (ח) בד"ה והאיכא כו' כ' שם רש"י שהרי ושט במשהו מיטריף. וכן שם (כ) גבי הא דאמר רבא אי קשיא ליה כו' וכי מתה עומד ומולק פירש"י שם דושט במשהו טרפה. ולא עוד אלא דבגמ' נזכר להדיא שם (כט) אמר רבא הכל מודים בשחט גוי סימן א' כו' שהרי נעשה מעשה טרפות בגוי ועיי"ש ברש"י. והא בסוגיא דר' ישבב שם ס"ל לרבא בעצמו דנקוהו"ש נבלה וכדפי' רש"י שם. ובר מן דין קשה בהא דפי' דבמיעו"ק דושט לא איצטריך דבלא"ה כיון דשהה הו"ל נקב בעלמא וטרפה. דהא מ"מ איצטריך לענין אי שחיטתו מטהרתו מידי נבלה דהא טרפה דעלמא שחי' מטהרתו

איברא דכ"ז יתיישב בהקדם ד' תוס' בחולין (כ) בד"ה כולהו שהביאו שי' בה"ג דעיקור דה' הלכות שחי' היינו שנעקר הסימן ונשמט ממקומו והק' ע"ז דא"כ פשיטא דלא מהני לי' שחי' שכבר נטרף ומזה הוכיחו דלבה"ג נעקר הסימן ונשמט ממקומו לאו טרפה הוא אלא שכן הללמ"מ בסימן שמוט דאין שחי' מועלת בו והוה פסול שחי'. אבל לפירש"י שפי' עיקור היינו פסק הגרגרת ופירשו התוס' דמיירי בשוחט בסכין פגום או במגל ניחא שאינו מונה עיקור דבה"ג דהוה טרפה ששחטה וא"צ להזכירו ע"כ. אמנם הפר"ח כתב דאין צורך לומר לבה"ג דנשמט הסימן ונעקר ממקומו דכשר רק דס"ל טרפה אלא דהכי אגמרי' רחמנא למשה שאין לו הכשר שחיטה כשהטרפות בסימנים וסופה כשמתה נעשית