עבודת הכהן פ

וגם להסוברים דאמרי' גבי גבינות חזקה הבאה מכח הרוב ג"כ אין לזה שחר להכשיר בישב קוץ מהך טעמא. דהא באמת חזקה הבאה מכח הרוב אין כחה אלא כרוב ואין כחה יותר מרוב דאתיא מחמתו. וכהא דכ' הר"ן בכתובות (כו) לענין הוחזק ע"פ עד דכיון דאינה באה רק מכח עד לאו חזקה היא יעוי"ש. וכ"כ הרשב"א בחי' לקדושין (סו) דחזקה הבאה מכח עדים לאו חזקה היא אלא עדים ולא עדיפא החזקה מעדים ע"כ. והה"נ לענין חזקה הבאה מכח רוב דלא עדיפא החזקה מכח רוב עצמו. דבשלמא אם היה כאן חזקה שנתבררה שפיר אמרי' שהיא עכשיו כמו שהיה מכבר דכל ספק שיהיה נולד אמרה תורה דנוקים אחזקה דכמו שהיה אז כן הוא עכשיו. אבל רובא שאין ענינו דנימא שהוא עכשיו כמו שהים. רק דכל דבר מסופק נימא שהוא עכשיו מהרוב וכמו מושב סנהדרין דמני' ילפינן רובא בפ"ק דחולין (יא) דהוה ספק בשעתו ואמרה תורה שנגמור הדבר ע"פ הרוב. א"כ גבי ישב קוץ מה שייך למימר שהוא עכשיו כמו שהיה מחמת שקודם לידת הריעותא הי' חזקה מכח רוב. דהא אין זה אלא רוב ממש וכמ"ש. וא"כ ממ"נ אי מצינן למימר על שעת תחיבת הקוץ עצמה שהיא עכשיו מהרוב בהמות שאין ושטן נקוב א"צ לדון ממה שהיה קודם לידת הריעותא ואי השתא משעה שנתחב הקיץ ליכא לדון דין הרוב מאיזה טעם וכדס"ל להתבו"ש מדאתי עלה להמציא דוקא חזקה שנתבררה א"כ מה מועיל מה שקודם שנתחב הקוץ הוה אמרינן על הבהמה שהיא מהרוב כיון דעכשיו משעת תחיבה ליכא למימר שהיא מהרוב. והא דבאמת לא אמרינן על שעת תחיבת הקוץ שהיא עכשיו מן הרוב. בהא טעמא אחרינא איכא וכמו שיבואר

פרט ד

כתב בשו"ת פרי תבואה (סימן טז) שיש לתמוה דכיון דהא דאמרו הראשונים גבי גבינות חזקה מכח רוב הוא רוב ממש וכאילו היו כותבין דמהני לן רוב א"כ לאיזה צורך אמרו חזקה מכח רוב למה דקדקו להזכיר בזה לשון חזקה. והרא"ש בתשו' (כלל כד סי' יד) מדייק מאד שמן הרוב אנו עושין חזקה וז"ל ואוקמי' אחזקה וסמוך לשחי' נטרפה ע"כ. ובש"ד מדייק יותר בביאור שכ' (סימן פד) וע"ז הכשבה שחלבו ועשו גבינות מותר מחמת חזקה ואין לומר הרי החזקה לא נתבררה כו' גורם הרוב להחזקה שנתבררה החזקה ואע"ג דעתה גילתה הבהמה עצמה שהיא מהמיעוט. אפי"ה מוקמינן לה אחזקת כשרות עד עתה ועכשיו הוא שנטרפה ע"כ. והשתא למה לן כל האריכות הזה נימא בקיצור שבשעת חליבה היתה מן הרוב. ועוד קשה להתוס' דמטריפין הגבינות איך יפרנסו ש"ס ערוך בא זאב ונטל נשחטה הותרה והיינו מכח רוב כשרות ואיך אפשר לחלוק על הרוב ע"כ יעוי"ש שנדחק בזה והאריך להסב הדבר בדרך רחוקה כאשר יראה המעיין שם

ולפענ"ד נראה דהנה בלא"ה כבר עמדו רבים מן א האחרונים ורמו מתניתא אהדדי. שהרי הרשב"א וכר"ן וסייעתייהו דמכשירין הגבינות בפ"ק דחולין ואמרינן השתא נטרפה ועד השתא עומדת בחזקה דאתיא מרובא. אינהו עצמם ס"ל שם בפ"ק דחולין בשם רבינו יונה דכל ספק השקול בטריפות דאתייליד ריעותא לחומרא ולאיסורא בין ריעותא ברורה כגון נשבר הגף ורגל ספק קודם שחי' ספק אח"ש בין ריעותא מחיים והוא ספק מהו עכשיו כמו הא דשגרונא בחולין (נא) אם לא דשכיח להיתר וכן הא דמצא ריאה נקובה גבי זאב שנטלה דאי לאו דאיכא לתלות בזאב הוה אסרינן ולא אמרינן דמעיקרא היתה מן הרוב ע"כ. יעוין בכרו"פ ותבו"ש (סי' נ') ופר"ח יו"ד (סי' כט) ובס' דב"ח חיו"ד (סי' י') ובס' דר"ח בפתיחה (אות י') ועי' בס' בית מאיר לאה"ע (סי' ו') שהאריכו בזה איש איש לפי דרכו

אמנם גם אנחנו בעניותינו כבר כתבנו בזה בס' ונגש הכהן (כ"ח פ"ד) דהמעיין בסוגיא דרובא בחולין (יא) דמתחלה רצה הש"ס ללמוד מסנהדרין ודחי דלמא דוקא ברדא"ק אבל רדל"ק מנלן ומייתו אמוראי שם ילפותא מקראי מפ"א ורישא של עולה כו' דגם רדל"ק אזלינן ב"ר. ובסוף הסוגיא פריך ר"כ ודלמא דוקא בלא אפשר אבל אפשר לא וכ' רש"י דהא דסמכינן בבהמה ולא בדקינן י"ח טרפות הוא משום דמסנהדרין ילפינן בין רדא"ק ובין רדל"ק דמ"ש האי מהאי יעוי"ש והוא תמוה דהא עיקר מה דטרחו הני אמוראי ואייתו הנך קראי הוא משום קו' הש"ס דליכא לאוכוחי מאח"ר להטות רק רדא"ק ואי מ"ש האי מהאי ומאח"ר להטות ילפינן גם רדל"ק א"צ לכל הטורח הזה. וצ"ל דהשתא דגלו לן קראי דמייתו הנך אמוראי דשייך דין הרוב גם ברדל"ק הוי זה גילוי דעת אקרא דאח"ר להטות דמיירי גם ברדל"ק. והשתא הנך תרתי מילי הא דסנהדרין והנך קראי בא זה ולימד ע"ז. דמה דלית לן לאוכוחי מהנך קראי כגון אפשר מוכחינן מאח"ר להטות ומה דלית לן לאוכוחי מסנהדרין ואיכא לאוכוחי מהנך קראי מוכחינן. אבל מידי דלית לן לאוכוחי לא מסנהדרין ולא מקראי ודאי דלא אזלינן ב"ר מה"ת

והשתא נראה דבאמת כה"ג דבהמה י"ל דלא מצינן לאוכוחי לא מסנהדרין ולא מהנך קראי. דהא חזינן דלא מצינן למילף אלא הפחות וכדאמרי' ודלמא דוקא רדא"ק ודלמא דוקא לא אפשר. ה"נ נימא דכה"ג לא דמי לסנהדרין. דבסנהדרין הרוב מברר על הדבר מה הוא עכשיו. ובשעה שאנו דנין על הרוב אנו משתמשין עם הרוב לגמור המעשה. דרוב סנהדרין מברר על איש פלוני מהו עכשיו אם חייב או זכאי ומשתמשין עם הרוב עכשיו לזכותו או לחייבו כמו שאומרים הרוב משא"כ היכא דבשעה שאנו דנין על הרוב אין אנו יכולין להשתמש עם הרוב עכשיו. רק דמהני שנוכל להשתמש לעתיד לבוא באיזה זמן. ובשעה שאנו משתמשין עם הרוב לעשות מעשה אין אנו דנין מהו עכשיו אלא מה היה בזמן הקודם. זה לא דמי להא דסנהדרין ולא ילפינן מיניה. והשתא בבהמה הא לאחר שחי' אין נפ"מ במעשה הטרפות דכל שלא נתחדש בחייה טרפות ודאי דאין נפ"מ לאח"ש. א"כ הא כשאנו דנין בחייה מה היא עכשיו אם טרפה או כשרה. אם נתחדש בה מעשה הטרפות או לא. שאז יש בזה נפ"מ. הא אין אנו יכולין להשתמש אז עם הרוב לעשות מעשה ולאכול הבשר. דהא אסורה