עבודת הכהן עו

והוא דהא דאמרי' בקדושין (עט) לענין סימני בגרות דיומא דמישלים שית לית בה חזקה דנערות. וכבר ביאר זה בנוב"י תניינא חיו"ד (סימן ר"ח) דמשעה שקרה לה מקרה הזמן שראוי לסלק החזקה אלא דמספקינן אם סילק או לא אתרע חזקת נערה ודמי ממש לנפל הגל על האדם וכל הני דלעיל. דמשעה שקרה מקרה נפילת הגל שראוי ויש בכחו לסלק החזקה אתרע חזקת חי. וה"נ לענין חזקת קטנות דאינה משמשת אלא אי מספקינן בשנים אמרי' דאכתי בחזקת קטנותה קיימא ולא באה בשנים דזה הוא ספק אם קרה המקרה ושמא לא קרה כלל ודומה זה להא דתוס' כתובות (כג) דמודו התוספת בספק אם זרק לה קדושין או לא דודאי בחזקת פנויה קיימא. אבל משעה שבאה ודאי בשנים א"כ קרה לה ודאי מקרה הזמן שראוי לסלק החזקה ומספקינן אם סילק זה דומה ממש לזרק לה קדושין ספק ק"ל דמשעה שקרה מקרה הזריקה אתרע חזק"פ וה"נ אתרע חזקת קטנות. ולפ"ז כיון דגם בלא חזקה שהביאה סימנים אלא אפי' נתפוס דהו ספיקא ספק הביאה שערות ספק לא הביאה ג"כ עכ"פ יאתרע חזקת קטנות דמשעה שבאה בשנים וקרה מקרה הזמן שראויה להביא סימנים כבר אתרע חזקת קטנות. והשתא לפ"ז גם לענין ספק הרגיל לא שייך לדון דאין מוציא מידי ודאי דקטנות מהא דא"ס מוציא מידי ודאי כמו שדן הש"ש. דהא בחזקה דאתרעא ודאי דלא שייך זה. וכבר כתבנו לעיל (פא) דשלא כנגד חזקה גם ספק רגיל שהוא רוב שא"ג משמש כחו ככל רוב דעלמא. והיינו טעמא דמוהרי"ט דלא חש להא דחזקת קטנות בזה וכמ"ש

איברא דהכא בלא"ה אין לדון בזה חזקה כלל ואין מן השם הוא זה. והוא ע"פ מ"ש לעיל (פא) בכל הנך דמייתי בפסחים (ט) ונדה (יח) דאמרי' א"ס מוציא מידי ודאי ולא הזכיר דמספיקא לא מפקינן מחזקה. משום דדין החזקה לא אתמר אלא כגוונא דנגע דילפינן מיניה חזקה בפ"ק דחולין (י) דתיכף באותו רגע שמניחו הכהן ויוצא שאז חל תפיסת שם חזקה למימר דהוי כדמעיקרא הוה אז ספק שקול. אבל אם ברגע ראשונה דבעי שיתפוס החזקה הוה ספק הרגיל לא היה מקום שתתחזק כלל והתם ברגע ראשונה של כניסת העכבר החמץ וכן גבי חבר ושפחתו של מציק תיכף עומד ספק הרגיל יעוי"ש וה"נ הא כ"ז שלא הגיעה לשנותיה היא קטנה ודאי מסברא וא"צ לחזקה מתי אנו דנין חזקה משעה שבאה בשנים למימר שהיא גם עכשיו כמו שהיתה ואז תיכף אינו ספק שקול אלא ספק הרגיל ולית כאן תפיסת חזקה כלל. מיהו גם דין דא"ס מוציא מידי ודאי אין לדון הכא. דכבר נתבאר לעיל באורך דלא שייך א"ס מוציא מידי ודאי אלא בשלא נעשה לפנינו שום מעשה שראוי לסלק הודאי ומספקינן שמא נעשה או לא כמו אכילת העכבר וגרירת החולדה בשפחתו של מציק וכה"ג אמרי' שהודאי במקומו ואכתי לא נעשה המעשה ולא התחלתו. אבל בשנעשה מעשה מסלק אלא דמספקינן אם הועיל לסלק או אם גמר לסלק. ספק כזה מוציא מידי ודאי יעוי"ש לעיל (פו). א"כ הכא נהי דעד שבאה לשנים היתה ודאי קטנה גם בשנולדו לה שערות והוי שומא כדאיתא בנדה (מח) מ"מ כשהגיע לה הזמן שמכשיר את השערות לסימנים. כיון דהדבר שמסלק את ודאי זה הוא הזמן עם השערות. א"כ כשהגיע הזמן ומספקינן בשערות הוי זה התחיל המסלק דהא התחלתו עכ"פ לפנינו אלא דמספקינן על הגמר אם נולדו גם שערות ובכה"ג ספק מוציא מידי ודאי וז"ב: כלל ו' בדין ריעותא מחיים בו יבואר פלפול גדול במחלוקת התבו"ש והחוו"ד (סי' נ') בדין ריעותא שנולד מחיים דבהמה ולהוכיח דהנכון עם התבו"ש ומיושב מכל מה שהשיג עליו בחוו"ד שם ובדין ספק בעיקר הרוב והחזקה אי אזלינן בתר רוב וחזקה. ובדין חזקה העשוי' להשתנות אי הויא חזקה ויוכיח דלאו דוקא עשוי ודאי להשתנות אלא אפי' מצוי להשתנות ופלפול בדברי האחרונים ותוס' ב"מ (ק) בענין זה. פרט א

כתב הרמ"א ביו"ד (סי' נ) וז"ל כל מקום כו' ולא אמרי' נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאת מחזקתה מחיים ע"כ וז"ל הד"מ שהובא בש"ך שם (סק"ג) מעשה בא לידינו בראש בהמה שהיה בו מים וקודם שידעו הריעותא חתכו הגולגולת לשנים ומקצת המוח מהגולגולת ולא היה נודע אם המוח מקיפו או לא ואסרנוהו ויש שהיו רוצין להכשיר מהא דאמרי' נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה ול"ד דהואיל ויש כאן ריעותא מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוס' פד"א (לא) עכ"ל. ועמדו ע"ז האחרונים שדבריו תמוהין מה שהביא ראיה מתוס' פד"א וכמו"ש מהר"ם מלובלין בתשו' (סי' סו). דהא אדרבה התוס' דחו שם חילוק זה ואין חילוק בין שהריעותא מחיים או לא ומסקנת התוס' דספק דרוסה וישב קוץ בושט אע"ג דהוו ריעותא מחיים לא אסרינן אלא משום דמוכח מלתא לאיסורא טפי הא לא"ה לא אמרי' נשחטה הותרה ע"כ. והש"ך שם האריך קצת ליישב זה, והמעיין יראה שאין דבריו מספיקים כמו"ש הש"ך בעצמו שהוא דוחק יעוי"ש

אמנם הגאון תבו"ש (סי' כט) יצא לחלק בזה וליישב ד' רמ"א שלא יהיה סתירה לדבריו מד' התוס' שם דדוקא בספק דרוסה וישב קוץ בושט כתבו התוס'