עבודת הכהן עא

ולפי מה שהבינו אחרונים דזהו עצמו מישך שייך בהא דספד"ר במקום דאתחזק איסורא. א"כ אמאי לא מזכיר הסוגיא דתליא הך בפלוגתא דר"מ ור' יוסי כדמזכיר בכמה דוכתי ואמר לימא כתנאי כו' ובגמ' משמע דסוגיא זו מוסכמת והוא דלא כר"מ. ועכצ"ל דלפמ"ש לעיל (פ"א) דסברא דא"ס מוציא מידי ודאי אינו הך גופא דגזה"כ דמוקמינן כל דבר אחזקה. דגם אי לא הוה לן חזקה מקרא ג"כ הוה אמרי' א"ס מוציא מידי ודאי שהוא מלתא דסברא דשבקינן להספק ותופסין הודאי ואין הספק מגרע כחו כלום. ואע"ג דרוב שא"ג שהוא ספק הרגיל עושה לגזה"כ דחזקה לספק מ"מ מידי ודאי דעדיף שא"צ לגזה"כ אין מוציא כלום. מיהו לא אמרי' סברא זו אלא בדמספקינן אי נעשה המעשה המסלקו. אבל אם נעשה המסלק או התחיל והספק הוא אם הועיל או גמר לסלק וכמו"ש מל"מ אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו והובא לעיל (פ"ד) לא שייך סברא זו וכמוש"ש לעיל (פ"ד) באורך קצת יעוי"ש. ועפ"ז א"ש לפמ"ש הנוב"י ומל"מ דמשו"ה דייק תנא ואמר ירד לטבול כו' למימרא דאתרע חזקה. וה"ה לענין א"ס מוציא מידי ודאי. דהא נטמא ודאי וספק טבל דומה ממש להא דשברי ע"ז בע"ז (מא) דעבדוהו ודאי וספק בטלוהו וכן בנדה (טו) ראתה ודאי וספק טבלה דאמרי' א"ס כו'. מ"מ כיון דהכא התחיל המסלק שירד לטבול אלא דמספקינן אם גמר לסלק לא שייך א"ס מוציא מידי ודאי. והשתא ר"מ דמטהר התם מודה בסוגיא דפסחים דגם בדרבנן א"ס מוציא כו' דהא התם לא היה גם התחלת מעשה. ור"י מודה לתי' א' דתוס' דאמרי' דספק מוציא מידי ודאי בדרבנן היינו משום דהוה ספק הרגיל ולא בספק שקול. וספד"ר בשקול יוכל היות דאסור במקום חזקה ולתי' ב' יוכל היות דשרי גם במקום חזקה רק מודאי אין מוציא ולא תליא כלל הך מלתא דחזקת איסור בספד"ר בב' תי' התוס'. וז"ב ודלא כבינת אדם ועוד איזה אחרונים שנסתבכו בזה

גם מה שהביא בס' בינת אדם הנ"ל ראיה מד' הר"ן בחי' בנדה (סא) דספד"ר במקום דא"א אסור מדכ' הר"ן דדוקא כמו חוט שנמשך ביחד שרי ומפרש הבינ"א משום דרגילות הוא כן ורגלים לדבר הא לא"ה לא לפענד"נ דליתא די"ל דספק שקול בדרבנן שרי גם במקום חזקה אבל הכא הוא להוציא מידי ודאי דעדיף מחזקה דגזה"כ דלודאי א"צ גזה"כ בזה אין מוציא גם בדרבנן אלא בספק הרגיל

איברא דעיקר פי' הבינ"א בהר"ן נלפענ"ד שאינו כן דהא לפי"ז לא אתי ד' הר"ן אלא להך תי' שבתוס' פסחים דבדרבנן ספק רגיל מוציא מידי ודאי וכל מה דמצינן דלא לאפושי במחלוקת עדיף. לכן עכצ"ל דאתיין ד' הר"ן גם להך תי' דגם בדרבנן אפי' ספק הרגיל אין מוציא. דהנה כבר נתברר לעיל (פ"ד) דלא אמרי' א"ס מוציא כו' אלא כדמספקינן אם נעשה לו מעשה המסלקתו להודאי. אבל בשהתחיל המסלק וספק אם גמר אתרע הודאי והוה ככל ספיקות דספד"א לחומרא וספד"ר לקולא. שהספק אינו על הודאי אלא על המעשה אם הועיל או אם גמר לסלק. וא"כ הכא דהתחיל המסלק דהא נתקי' והספק הוא אי נתקי' כולו לית כאן להא דא"ס כו'. אמנם לפי"ז קשה דאמאי בעינן ספק הרגיל בדרבנן. גם קשה אמאי לא מהני בדאורייתא ספק הרגיל דהא רוב שא"ג כל שאינו נגד חזקה או ודאי מהני כרוב גמור וכמו"ש לעיל (פ"א) יעוי"ש

ולכן נראה דהא דכ' הר"ן ומסתברא דדוקא כמו חוט דדרכו להיות נמשך ביחד, לאו למימרא דבעינן הכא ספק הרגיל דוקא ז"א. אלא דאתי למימר בהא משום דאי לאו דדרכו לימשך ביחד מקרי זה דאכתי לא נעשה המעשה כלל בודאי ושייך א"ס מוציא כו'. דדמי זה כאילו רמי ב' חוטין דכתנא ואי נתיק חוט א' אטו נימא דמקרי זה דכבר התחיל ועשה המעשה גם בחוט הב' זה ודאי אינו. ולגבי חוט השני לא היה כאן אפי' התחלת המעשה. מיהו כיון דהוה חוט א' דדרכו להיות נמשך ביחד אין זה כמו ב' חוטין. ומ"ש דדרכו לימשך כולו אין רצונו בזה דרגילות הוא כן. אלא דכיון דחוט א' הוא יתכן שנמשך כולו ויש לו אפשריות ע"י מעשה הניתוק שעשה לפנינו שיהא ניתק כולו אלא שיש לו אפשריות ג"כ שנשאר מקצתו והוה ספק שקול ולא רגיל אי נתקיה כולו. אבל דבר שאין נמשך ביחד הוה כמו ב' חוטין דמעשה דחוט א' לא הוה אפי' התחלת מעשה לחוט השני וז"ב

פרט ו

בשו"ת הנוב"י מהד"ת חיו"ד (סי' קצ"ג) כתב בצמר בכור שנתערב בשאר צמר והסיר הצמר של בכור רק שיש ספק דא"א לצמצם ושמא נשאר מן הצמר האסור שיש להתיר התערובות. דכיון דגיזת בכור אינו אסור רק מדרבנן כמו"ש תוס' בחולין (לו) ד"ה סד"א דמי הא לש"ס דנדה (סא) ברמי חוטא דכיתנא כו' דשרי וה"נ להא דמיא עכ"ד. ולכאורא תמיהא מלתא שלא הביא ד' חי' הר"ן שם שהובא לעיל (פ"ה) שכ' להדיא דדוקא כמו חוט שנמשך ביחד הא לא"ה לא. וא"כ בכה"ג דצמר בכור דאין דרכו להמשך ביחד אסור

ולפענד"נ לקיים עיקר פסקו דנוב"י אע"ג דלאו מטעמי' מש"ס דנדה דהוה תיובתי' לפי' הר"ן אלא מטעמא אחרינא, וליישב ג"כ דלא ליהוי דברי הר"ן תיובתי' עכ"פ. והוא עפמ"ש לעיל (פ"ה) דא"ש ד' הר"ן גם לתי' ב' דתוס' פסחים (ט) דגם בדרבנן א"ס מוציא מידי ודאי אפי' ספק הרגיל. רק דהכא לא שייך א"ס מוציא כו' כיון דנעשה המסלק להודאי שהוא הניתוק אתרע ודאי. והא דכ' דדוקא חוט דדרכו לימשך אין רצונו שיהא ספק הרגיל דהא גם ספק שקול בדרבנן לקולא. רק דאי לאו כמו חוט שדרכו להמשך ביחד הוה כמו ב' חוטין דאין לו אפשריות כלל להיות נמשך ביחד. ומעשה דחוט אחד לא מקרי שנעשה המסלק לגבי חוט השני. ובלא נעשה המסלק אלא ספק אם נעשה או לא בהכי מיירי כולי סוגיא דא"ס מוציא מידי ודאי דשבקינן להספק ותופסין את הודאי ואפי' בדרבנן לתי' השני בתוס' פסחים שם. משו"ה בעינן כמו חוט דכיון דדרכו להמשך יש לו אפשריות להנתק כולו. אע"ג דיש לו אפשריות ג"כ שלא יהיה ניתק והוה ספיקא על מעשה