עבודת הכהן סט

אפי' באיסור דרבנן אסור ואי שכיח להתירא טפי אפי' באיסור תורה לא מחמירין. ואיכא למידק מפסחים (ט) דאין ספק מוציא מידי ודאי בחמץ וכן חבר אי לאו דודאי הוא והא ספק אכלוהו ספק הרגיל וקרוב לודאי הוא כמו"ש התוס' שם ד"ה ואם ואפי"ה אין תולין להקל וי"ל דאתחזק שהביאו חמץ לכאן ולו יהא הך ספק הרגיל כרוב מ"מ מדרבנן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא אלא דלמ"ש התוס' שם לתי' ב' אף בטלו יש להחמיר הא בדרבנן לא שייך סמוך דספד"ר בס' השקול לקולא ולכן י"ל דשניא בדיקת חמץ שהחמירו חז"ל יותר משאר איסורים והצריכוהו לבדוק על הספק כו' עכ"ד. וכל דבריו תמוהין בזה לפענ"ד. חדא דמסיק דהא דאין מקילין בספק הרגיל שם בפסחים כמו שמקילין בכל מקום אי שכיח להתירא טפי משום דאמרי' סמוך מיעול"ח והוה פלגא ואע"ג דבדרבנן מקילין בספיקו מ"מ שאני חמץ דהצריכוהו לבדוק על הספק החמירו בספיקו עכ"ד. וזה אין מספיק לפמ"ש התוס' שם בפסחים בד"ה כדי דאפי' מכניס במוץ שלה מ"מ הוה ודאי טבל מדרבנן לענין אכילת קבע יעוי"ש. ומבואר שם לתי' ב' דאי הוה ודאי לאכילת קבע אמרי' דא"ס מוציא מידי ודאי. והשתא בטבל לענין אכילת קבע דרבנן אמאי אין מקילין בספק הרגיל והכא לא שייך סמל"ח דהא בדרבנן מקילין בספק שקול

ועוד יש לפקפק על עיקר תירוצו משום דשאני חמץ שהחמירו בספיקו והוא ממ"ש המ"מ (פ"ב מחמומ"צ) בשם הרא"ה דשאני חמץ דתחלתו תיקנו הבדיקה על הספק יעוי"ש. אמנם כבר הק' המקו"ח (סי' תל"ג) דהא כל הסוגיא דהכא וסוגיא דט' ציבורין מדמה הש"ס ספק בדיקה לספיקות דאיסורין דעלמא. ולכן הוכיח שם במקו"ח בראיות ברורות דדוקא בבדיקה משימוש אדם דכל השנה תיקנו על הספק. אבל היכי דהספק נולד מחמת גרירת עכבר וחולדה אי גיררה חמץ לכאן זה דמי לשאר איסורים ולא תיקנו להחמיר בספיקו דא"כ אין לדבר סוף יעוי"ש. וקרוב לזה כתב ג"כ הפר"ח (סי' תל"ט) לחלק בודק דעלמא להיכא דהספק הוא בחתיכה אחת דזה דמי לספיקות דשאר איסורים יעוי"ש. ולפי"ז הכא בסוגיא דא"ס מוציא מידי ודאי לא שייך למימר משום דחמץ החמירו בספיקו

איברא דלא היה צריך לכל הטורח הזה. דספק הרגיל ודאי אינו רוב גמור דרוב גמור לא קרי ליה תלמודא ספק וכן מבואר במהרי"ט בתשו' בח"א (סי' נא). והפר"ח יו"ד בכללי ס"ס (כלל יד) הוצרך לאשמועינן לפסק הלכה דספק הרגיל וקרוב לודאי אינו ספק יעוי"ש. וברוב גמור כל דבריו הוא משנה שא"צ. וכ"מ מפוסקים ואחרונים בכ"מ וכמעט א"צ ע"ז ראיה. וא"כ לא היה צריך השושה"ע להא דמדרבנן אמרי' סמל"ח אלא דרוב שא"ג נגד חזקה הוה פלגא מה"ת כמו"ש תוס' בקדושין (פ) ונדה (יח). מיהו אלו לא הוה הכא אלא חזקה ודאי דהוה פלגא מה"ת ובבטלו דהוה דרבנן הוה לקולא כדין ספד"ר דלקולא. אמנם הכא לא הוה חזקה אלא ודאי וכמו"ש לעיל (פ"א). דשם חזקה לא יפול על הדבר אלא בשעה שמסלק ידו ועינו מן הדבר ובעינן למימר דגם השתא הוא כמו שהיה בשעה שראינוהו זה הוה חזקה דגזה"כ מנגע דבית המנוגע. ומשו"ה בעינן כמו בנגע שבשעה שיוצא הכהן מן הבית ומחליט לטמא הבית משום חזקה הוה ספק שקול. אבל הכא משעה שנכנס העכבר לבית עם הככר תיכף ומיד באותו רגע שצריך לחול שם חזקה הוה ספק הרגיל לית לן כה"ג מגזה"כ דנוקים אחזקה מיהו הכא לא אתינן כלל מדין החזקה מגזה"כ אלא מודאי דעדיף טובא מחזקה והוא מידי דתליא בחוש ובסברא דא"ס מוציא מידי ודאי. ואפי' הוא ספק הרגיל דנגד חזקה הוה פלגא. וכח ספק הרגיל גורע לכת החזקה ועושה את החזקה לפלגא. עכ"ז נגד ודאי לא עביד הך רוב שא"ג מידי ואין גורע ממנו כלום וממילא גם באיסור דרבנן אסור מחמת הודאי. ועכ"ז ס"ל לתי' קמא דתוס' שם די"ל דבאיסור דרבנן ספק הרגיל מוציא והוה ספיקא דהם אמרו האיסור וה"א דליהוי ספיקא. ולפ"ז לק"מ מהא דכיילו הפוסקים דאזלינן בתר שכיחא בין להקל בין להחמיר דהתם הא הך שכיחות דאמרי' הא אינו להוציא מידי ודאי

מיהו נראה, דבכה"ג דמיירו הפוסקים דאזלינן בתר שכיחא טפי כהא דכ' תוס' בחולין (מג) גבי ישב קוץ בושט דשכיחי לאיסורא טפי וכן הא דשגרונא בחולין (נא) דשכיח להיתירא ואינך דמייתי הרשב"א והר"ן בפ"ק דחולין בספק טרפות דאיתייליד ריעותא. בכ"ז גם אי הוה נגד ודאי מהני למיזל בתר שכיחא ולא דמי כלל להא דמיירינן בסוגיא דא"ס מוציא כו' והוא דנראה דכל מה שדנו בזה בגמ' דאין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי הוא לענין איסור ודאי שאינו מסתלק אלא ע"י איזה מעשה ואין אנו יודעים להאיסור שום התחדשות מעשה המסלקתו ומספקינן אם אותו מעשה המסלקתו כבר נעשה או לא. ובזה אמרי' דעליך הראיה שנעשה אותו מעשה המסלקתו וכ"ז שאין לנו ראיה שנעשה לא אמרי' מסברת הלב שכבר נעשה וגם ספק רגיל אין מוציא מודאו. כהא דעכבר בפסחים (ט) שהכניס ודאי חמץ לבית וספק אכלוהו שהספק הוא אם נעשה מעשה המסלקתו. וכן בחבר שם דספק אם עישרן וכן בשפחתו של מציק שספק הוא אם נעשה מעשה הגרירה. ובע"ז (מב) עבדוהו ודאי וספק בטלוהו וכן בנדה (יח) ראתה ודאי וספק טבלה אבל דבר שכבר נעשה המסלק אלא דמספקינן אם הועיל לסלק ושמא לא הועיל לסלק ולהכשיר בזה א"צ אלא לברר שהועיל וה"ה בשהתחיל מעשה המסלק ומספקינן שמא לא גמר לסלק. בכ"ז א"צ אלא לברר שהועיל לסלק או שגמר לסלק. וכיון דאיכא ספק הרגיל שמברר שהועיל שפיר מוציא ומברר ספק זה שכבר נסתלק הודאי וכעין זה כתב המל"מ ג"כ (בפ"ד דבכורות) אהא דמצינו בעירובין (לב) דפליגי ר"נ ורב ששת לענין עירוב אי אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו ור"ש מחלק בין דאורייתא לדרבנן דדבר שהוא מה"ת לא אמרי' שליח עו"ש ובדרבנן אמרי' שליח עו"ש יעוי"ש. ולכאורה תמוה דלמאי איצטריך למיתי עלה משום חזקה תיפוק ליה דהא בלא"ה אפי' לא הוה אלא ספיקא בעלמא ספד"א לחומרא וספד"ר לקולא וכ' המל"מ ליישב זה דלא אמרי' ספד"ר לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם אנו מסתפקין, אם נעשה לו כלל דבר המתירו בכה"ג לא אזלינן לקולא כו' ע"כ

ונראה להביא ראיה ברורה לזה מהא דנדה (סא)