עבודת הכהן סו

כחו אפי' ספק הרגיל. ומשו"ה דבר שהוא אסור בודאי ואי אפשר שיצא מאיסורו ויהיה מותר אלא ע"י מעשה אזי כ"ז דלא חזינן שנעשה המעשה אין להתיר ולומר שנעשה המעשה ואין יוצא מידי איסורו אלא בדבר ברור ולפיכך אפי' רוב שא"ג לא מהני להתירו. ומ"מ ס"ל לס"ד דסוגיא שם דגם רוב שא"ג מהני להתיר

וכן בהא דנדה דא"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב עליה ימי וסתה ובא עלי', וזהו דוקא בספק ראתה דהוה ס"ס אבל ודאי ראתה לא דכיון דודאי ראתה וספק טבלה הוה ספק וודאי וא"ס מוציא מידי ודאי התם ג"כ הא משעה שראתה כ"ז שלא הגיעו ושלמו לה ימי טומאתה א"א לה ליטהר ולטבול. ובכל אותן ימי טומאתה א"צ לאוסרה מכח חזקה וגזה"כ כלל שאמרה תורה דמוקמינן אחזקה קמייתא, דהא בלא שום ילפותא ע"כ היא טמאה ודאי. דהא א"א לה ליטהר כלל רק כששלמו ימי טומאתה ויש בידה לטבול אז שייך ליפול ע"ז שם ותפיסת חזקה דנימא דמוקמינן לה אחזקתה ואכתי טמאה היא ולא טבלה. דהא כל חזקה אין מקומה לחול דנימא אח"כ דמוקמינן אחזקה אלא משעה שיחול שם ספק שמא נישתנית. מיהו כיון דתיכף כשראוי לחול שם ותפיסת חזקה יש כאן רוב שא"ג שטבלה. דהא ע"כ הך ספק טבלה הוה ספק הרגיל. דכל אשה כיון שיכולה ליטהר ולטבול ממהרת לטבול. דאל"כ לא פריך מידי מחבר ושפחתו של מציק שם דהוה ספק הרגיל. ומאי קושיא ספק הרגיל שאני. א"ו דגם בספק טבלה דר"י הוה ספק הרגיל. א"כ כיון דתיכף כשראוי לחול חזקה אין זה ספק שקול רק רוב שא"ג לא אתחזקה כלל בטומאה. ולית כאן חזקה. ובדליכא חזקה הא רוב שא"ג גומר הדבר כמו כל רובי דעלמא וכמבואר לעיל. ומשו"ה אתי עלה ר"י משום א"ס מוציא מידי ודאי. דכל איסור ודאי שאינו ניתר אלא ע"י מעשה אי אתה יכול להוציאו מודאו אלא בראיה ברורה. ורוב שאינו גמור אינו בירור גמור כמו רוב גמור

וה"נ בהא דע"ז (מא) בשברי צלמים דאמרי' דכיון דודאי עבדוהו ספק בטלוהו הוה ספק וודאי וא"ס מוציא מידי ודאי. וע"כ דמיירי ג"כ בספק הרגיל מדמקשי עלה מחבר ושפחתו של מציק. והנה אם באנו בזה לדין החזקה אפי' נימא דכ"ז שהוא שלם ג"כ אנו צריכין לדין חזקה לאחזוקיה באיסור דיכול להיות במציאות ביטול כשהוא שלם. ועי' בע"ז (נג) כיצד מבטלה כו' ושם גבי מכרה או משכנה ר' אומר ביטל ועיי"ש בסוגיא מ"מ בנשברה לית לן למידן הכא דין חזקה. דהנה כבר נודע דמשעה שנולד הספק ע"י מקרה מחודשת אתרע חזקה וכמו שהבאנו לעיל בכלל ספק שנולד ע"י מקרה בשם הפוסקים. וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין (ט) לענין מים מגולין דמשעה שנתגלו בטלה חזקתן. וכה"ג לענין חזקת איסור דאם זרק גט לאשתו ספק קרוב לה הויא ספק א"א לא ודאי דאתרע חזקה דא"א כמו"ש ב"ש (סי' יז סק"א). ועמ"ש בזה באורך בכלל הנ"ל בביאור מספיק. והכא נמי כיון שהשבירה מורה על ביטול. ועי' ברש"י סו"פ כה"צ (מט) ד"ה לא דכו"ע כו' שכ' דאמרי' ודאי עכו"ם שברן דע"א שנשתברה מאליה לא שכיחא ואזלינן בתר רובא ע"כ. ודמי זה למים מגולין דמשעה שנתגלו בטלה חזקתן. דאע"ג דאין הגילוי עצמו האיסור אלא דאין עיכוב מעתה לנחש שישתה הוי ריעותא למרע לחזקה. ה"נ אע"ג דאין השבירה עצמה ההיתר רק הביטול אתרע חזקה בהא. וכ"ז הוא אי הוה ספק שקול וככל הני דמייתינן לעיל דהוה ספק שקול. מיהו הכא דהוה ספק הרגיל שהוא רוב שא"ג שרי לגמרי. דהא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה בקדושין (פ) דחזקת העיסה לא אתרע כלל לשי' תוס' שם דתינוק ודאי עמא והספק הוא אם נגע יעוי"ש. ומ"מ אתא רוב שאינו גמור ומרע לה לחזקה והוה פלגא ופלגא כמו"ש תוס' שם. וממילא היכא דגם בלא הרוב שאינו גמור גם כן אתרע חזקה ע"י ספק שקול למיהוי פלגא ופלגא אתא רוב שאינו גמור ומפיק ליה לגמרי ולפיכך אם באנו לדון בכהאי גונא מדין החזקה הרי ספק הרגיל מתירו ומשו"ה אתו עלה משום א"ס מוציא מידי ודאי. ויתבאר לקמן בעז"ה בהקדם עוד איזה חקירה בענין זה וכמו שיתבאר

פרט ב

כתב הרמב"ם (בפ"א מה' שחיטה) לא בדק אם נשחטו רוב הסימנים ה"ז נכלה ע"כ. והוא מהא דחולין (ח) במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא. והנה שם ברמב"ם (ה"ד) כתב אם נמצא הסכין פגום ה"ז ספק נבלה שמא נפגמה בעור. עוד כתב (בפ"ג משחיטה) אם נמצא הסכין שמוט וא"י אם קודם שחיטה או אחר שחיטה ה"ז ספק נבלה. ושם (הי"ח) כתב בדרך כלל וכל ספק בשחיטה ה"ז ספק נבלה. הרי דחזינן דמדקדק הרמב"ם בכל ספק שבשחיטה לכתוב דהוה ספק נבלה ולא ודאי. ובלא בדק אם נשחטו רובן כתב נבלה ומוכח דס"ל דהוה ודאי נבלה. והנה גם הש"ך ביו"ד (סי' י"ח סק"א) כתב גבי נמצאת הסכין פגומה דהוה ספק נבלה. וכן שם ביו"ד (סי' כ"ד) גבי נמצאת שמוטה כ' הש"ך בפירוש ספק נבלה. אבל גבי לא בדק אם נשחטו רוב הסימנים (סי' כ"ה סק"א) כתב דהוה נבלה ולא פירש דהוה ספק נבלה כמו שדקדק גבי נמצא הסכין פגום ונמצאת שמוטה לפרש דהוה ספק נבלה, ומבואר מזה דלא בדק אם נשחטו רוב הסימנים שניא מכל ספק בשחיטה. דבכל ספק בשחיטה לא הוה אלא ספק נבלה ובספק אם נשחטו רובן הוה ודאי נבלה. וזה תמוה כמו שעמד בזה ג"כ הגאון פרמ"ג (בפתי' לה' שחיטה) דכיון דבאמת כל פסול בשחיטה הוה כאלו לא נשחטה כלל שהתורה פסלה שחיטה כזו וממילא כשמתה הויא נבלה. א"כ בכל ספק בשחיטה מיבעי לן לאוקמא אחזקת א"ז או אבמה"ח. ומ"ש הא מכל החזקות דהא סוקלין ושורפין על החזקות ומ"ש בספק אם נשחטו רובן מוקמינן אחזקה דהוה ודאי נבלה. וכבר עמלו בונים בו ועוד כמה אחרונים טרחו ליישב זה ואכתי לא מחוורא הא מלתא

איברא דלפענ"ד נראה ליישב דבר זה ברווחא טפי בעז"ה. דהנה בלא"ה יש כאן מקום עיון דהא בכל ספק בשחיטה כגון ספק שהה וספק דרס הא אין מסתפקין בזה אלא בשנולד איזה דררא ודבר מה המביא להסתפק כמו"ש פרמ"ג ביו"ד בשפ"ד (סי' כ"ד