עבודת הכהן ס

כל הטומאות כשעמ"צ אם טמאות טמאות אם טהורות טהורות אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות ומפרש לה הר"ש אם מכוסות מכוסות. היינו כגון כלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא אמרי' שמא בשעה שהיה המת היה מכוסה ועכשיו מגולה. או שמצאנו מכוסה לא אמרי' בשעה שהיה המת היה מגולה ועכשיו מכוסה. וזה דומה לספק מגע דהטומאה ג"כ ברורה אלא שהספק הוא אם נטמא במת או לא והו"ל כמו בנדה דהדם המטמא הוא ברור עכ"ל. והנה לדבריו יש לשאול ג"כ דהא כ' הרשב"א בחי' בפ"ק דנדה דסוטה לא דמי לנדה משום דנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה משום הכי לאו ספק מגע וביאה הוא כנדה. אלא כנגע בא' דהוה מגע ודאי וספק טומאה והא בסוטה נמי הבועל שהוא השרץ הוא ברור וספק בעל הוי זה ספק מגע וטומאה ודאי ועי' תוס' סוטה (כח) ד"ה ברה"ר. דהא כמו בסוטה שכ' הרשב"א דנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה ומה"ט א"ד לנדה. ה"נ באוהל המת הצמיד פתיל נכנס ודאי במקום הראוי לטומאה והספק הוא אם נגע דהיינו אם היה מגולה והיה באהל המת וכמו בסוטה הספק אם נגעה דהיינו אם בעל אותה או לא ומה הפרש בין זה לזה

איברא דע"כ ביאור דבריהם הוא. דלאו למגע ממש נחתו התוס' רי"ד והרשב"א בזה בסברתם. ולאו מגע ממש בעינן הכא. רק דהעיקר הוא שהדבר שאנו דנין עליו. בעינן שיהא נכנס לבית הספק באופן דליכא למיקם אחזקה, דאז בדליכא למיקם אחזקה קמייתא מחזיקין כשעמ"צ. וזהו עיקר החילוק שבין נגע בא' בלילה וסוטה לנדה. דבנגע בא' וסוטה נכנסו ודאי לבית הספק. ובאשה ספק ביאה הוא ושמא עדיין לא בא הדם כלל. ועל הכניסה עצמה מספקינן אם נכנסה כלל לבית הספק. וזה מקרי בנדה ספק מגע. דקודם הראיה אין הדם במציאות בעולם כלל שהוא בלוע בגופה. ובשעה שרואה הוי אז לידת הדם ומציאותו בעולם. וכיון דהספק הוא שמא לא נולד הדם ולא בא למציאות בעולם כלל הוי זה ספק כניסה. ואותה הכניסה הוה מגעה בטומאה ודאית. שהרי תיכף כשנולד היא טמאה ודאי. ויסוד החילוק שבין מגע ודאי וספק טומאה לספק מגע הוא, משום דלענין שעמ"צ להחזיק למפרע בלתי אפשר אם לא דליכא חזקה קמייתא או דאתרע חזקה קמייתא. משו"ה אמרי' דנגע בא' כו' הוא דבר שאין לו חזקה דמעיקרא. משום דהוה מגע ודאי וספק טומאה. שהרי אי אפשר שיהא הדבר בלא חזקה דמעיקרא אם היה לו כבר חזקה אלא היכא דהוה מגע ודאי וספק טומאה. כלומר שנגע בדבר וא"י אם אותו הדבר דבר טמא או טהור. והיינו שנגע בדבר שאין לו חזקה לטהרה כהא דנגע בא'. שנגע בגוף וא"י במי. אם במת שהובא לכאן מן המתים שבעולם או בחי וכמו"ש לעיל (פ"א) בשם הרשב"א דע"ז ליכא חזקה כלל וכי מוחזק מקום הזה שלא יובא לכאן רק חי מן החיים. דאם נגע בדבר שיש לו חזקה לא מקרי זה מגע ודאי בספק טומאה דהא כיון שיש לאותו דבר חזקת טהרה הרי לא נגע בספק טומאה כלל רק בדבר טהור בודאי. דהא כיון דאמרה תורה דנוקים אחזקה הוה כודאי. משא"כ ספק כניסה לבית הספק כלל כמו אשה. הרי הדבר עומד בחזקתו הראשונה ולא אתרע כלל. וחילוק זה עצמו נרמז ג"כ בד' חי' הריטב"א לחולין (פ"ו) שכתב שם כי אמרינן אוקמיה אחזקה אלא ספק נגע אבל נגע ודאי לא מוקמינן אחזקה יעוי"ש

והשתא לפ"ז כיון דלאו במגע ממש תליא מלתא אלא דנזכר מגע ודאי כי היכי דלא תיהוי כאן חזקה. משו"ה דימה שפיר הרשב"א בחי' רפ"ק דנדה סוטה לנגע בא' בלילה. דהתם נמי נסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה. וכיון שכן הרי נכנסה ודאי לבית הספק כמו גבי נגע בא' כו'. וכבר כתבו כן התוס' ריש נדה וחולין (ט) דסוטה משעה שנסתרה אתרע חזקת טהרה. וכ' זה הרשב"א שם ליישב דלא תיקשי לשי' הסוברים. דהא דאמרי' בגמ' אשה כאינה בדוקה היא היינו דגם לחולין אינה בדוקה וא"כ הויא ספק גם בלא ראתה. וזה הוה להבא ולא למפרע כמו סוטה אמאי לא ילפינן מסוטה לטמא ברה"י בלא ראתה וע"ז כ' דלא דמי לסוטה דסוטה נכנסה ודאי לבית הספק אלא שהוא ספק אם היה כאן טומאה שהיא הבעילה ובנדה הוי להיפך דהוה ספק כניסה לבית הספק ואם נכנסה היא ודאי טמאה. ולא ילפינן מסוטה מידי דלא דמי לה

אמור מעתה דמה שהק' הש"ש מהא דטהרות (פ"ג) דאמרינן כשעמ"צ בכלי חרס מוקף צמיד פתיל באוהל המת דאם נמצא מכוסה לא אמרינן שמא בשעה שהיה המת היה מגולה שהק' הש"ש דהא הטומאה ברורה והספק אם נטמא במת והו"ל ספק מגע וכמו שהובא לעיל (פ"ז). הנה לפי מה שנתבאר לק"מ, דהא דמי ממש לסוטה ונגע בא' כו'. שנכנס ודאי לבית הספק דהא היה ודאי במקום אחד עם המת במקום שראוי להיות נטמא אם היה מגולה. והוא ממש כמו בסוטה שנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה. ולא דמי לנדה דהתם הך ספק נטמאת הוא אותו ספק עצמו אם נכנסה כלל לספק. דאם נכנסה דהיינו שנולד הדם נטמאת ודאי. ומשו"ה מקרי זה ספק מגע משא"כ בהך כלי חרס דנכנס ודאי לבית הספק. שנכנס במקום אחד עם המת הראוי להיות נטמא. והספק הוא אם היה מגולה או מכוסה דאין לדון ע"ז שום חזקה כלל שיהא באוהל המת מכוסה דוקא או מגולה ודומה ממש כמו נגע בא' כו'. שנכנס בספק טומאה שאותו הספק אין לו חזקה לטהר ה"נ נכנס הך כלי חרס לספק טומאה שאין לו חזקה לטהר ומשו"ה שפיר מחזקינן כשעמ"צ

מיהו אע"ג דיסוד הסברא בזה ודאי דהכין, הוא כדכתיבנא. עכ"ז עיקר ד' התוס' רי"ד צ"ב. דמ"ט דשמואל דס"ל דחוששין לקדושי שניהם דאי לנדה מדמינן הא דבוגרת הא בנדה טהורה לחולין גם להלל אע"ג דהשתא ראתה. ואי משום דנדה אית לה חזקת הבדיקה והא דבוגרת לית לה חזקה הקדומה כמ"ש רש"י ותוס' שם דכיון דמיירי ביומא דמישלים שית כדאי' בגמ' שם ויומא דמישלים שית לית בה חזקת נערות. א"כ דומה לנגע בא' כו' דג"כ לית התם חזקה הקדומה וצריך להחזיק למפרע כדס"ל לרב. ואי משום דלא הוה בבוגרת מגע ודאי וספק טומאה כנגע בא' כו' אלא ספק מגע כנדה. מ"מ הא לפמ"ש לעיל עיקר מעליותא דספק מגע הוא משום דבמגע ודאי וספק טומאה ליכא למידן חזקה דמעיקרא וכמ"ש לעיל. וספק מגע וספק בא הדם