עבודת הכהן נח

דהא לית לה חזקת הבדיקה והויא ספק בלא חזקה כמו במים מגולין ובשלמא לאביי דס"ל גבי מים מגולין דמ"ע אמרי' דלא נתחדש המקרה. גם הכא נימא דלא נתחדש מקרה דראיית הדם. אבל לרבא דלית ליה הכי ודאי תיקשי. ועכצ"ל דלרבא באמת הא דאמרי' כאינה בדוקה אינו אלא לחומר טהרות. והשתא עפ"ז אזיל תי' הראשון שברשב"א. דכיון דע"כ צריך לומר דאשה בדוקה היא לחולין והא דאמרי' כאינה בדוקה הוא לטהרות א"כ קשה דמ"ש מנגע בא' כו' דאמרי' כשעמ"צ. והיכא דהשתא ראתה נימא כשעמ"צ. ותי' דגבי נגע בא' ליכא לאוקמיה אחזקה וכמו"ש לעיל (פ"א) בביאורו דבלא ראוהו חי מבערב הספק הוא שמא הובא כאן מת מן המתים שבעולם או חי מן החיים וע"ז אין חזקה כלל שהיה מן החיים יעוי"ש בביאור ד"ז באורך קצת

אמנם תי' זה אין מוכרח אלא לרבא אבל לאביי אין הכרח לומר דהא דאמרי' אשה כאינה בדוקה שהוא רק לחומר טהרות. אלא דאפי' את"ל דמיירי גם לחולין ג"כ א"ש משום דמ"מ אמרי' דלא נתחדש המקרה. וכיון שכן גם הקו' זו מנגע בא' ג"כ ממילא לק"מ. ותוכן תי' הרשב"א בתי' הב' הוא ממש אותו החילוק שבין ספק דתולדה לספק המקרה שכ' הרשב"א בחי' לחולין לאביי שם. דבחתיכה ספק חלב ספק שומן שהיא ספק התולדה מה היא מעולם גם לאביי אסור וא"כ בנגע בא' כו' דומה לס' התולדה. דהא התם הספק הוא בשעת הנגיעה על גוף זה מי הוא אם מת מן המתים או מן החיים. ודומה ממש לספק על החתיכה אם הוא חלב או שומן דמודה בי' אביי דאסור. ובזה אמרינן דכיון דבלא ריעותא דהשתא הוא ג"כ אסור מספק משו"ה במת לפנינו מחזיקין כשעמ"צ ודאי. משא"כ באשה דלא הוה ספק התולדה מה היא מעולם אלא ספק המקרה שמא קרה לה מקרה הדם או לא ובזה אמרי' דאכתי לא בא הדם ולא נתחדש המקרה ומשו"ה לא מחזקינן כלל כשעמ"צ. וזהו מש"ש הרשב"א דבנגע בא' הוה נגע ודאי וספק טומאה כלומר אם היה כאן טומאה או לא וכמו בחתיכה דמספקינן בה אם יש כאן חלב או שומן דאנו דנין על שעת נגיעה במי נגע אם במת מן המתים או בחי מן החיים וכיון דקיי"ל דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא מחזקינן כדהשתא משו"ה שפיר מחזקינן כשעמ"צ. משא"כ באשה ספק ביאה היא אי בא להם הדם ההיא שעתא ואמרי' דלא נתחדש המקרה ומשו"ה לא מחזיקין כשעמ"צ והך תי' ב' אזיל לסברת אביי גבי מים מגולין

ומ"ש וסיים עלה ולא הוה דומיא דסוטה. היינו דלתי' א' דאשה יש לה חזקת הבדיקה לחולין א"ס הא דאשה טהורה ולא ילפינן מסוטה דלא מהני חזקה. ז"א דממ"נ דאי השתא ראתה הוה טומאה דלמפרע ולא ילפינן מסוטה כמ"ש תוס' ריש נדה בד"ה מעל"ע. ואי בלא ראתה לא מקריא ספק כלל. דכל דבר שיש לו חזקה הקדומה ולא ידענו לו שום שינוי אינו ספק אלא סתמא. דמסתמא קם אחזקה. ומסוטה לא ילפינן אלא ספק ושנולד הספק בהחזקה שמביא להסתפק אבל לא סתמא שלא נולד שום דררא ומסתמא קיימא מלתא אחזקה. אבל לתי' ב' דכל אשה הויא ספק משום דשכיחי בה דמים והא דאמרי' דכאינה בדוקה היא הוא גם לחולין רק דמ"מ אמרי' דלא נתחדש המקרה דעליך להביא ראיה שנתחדש המקרה. א"כ קשה נהי דמדינא אמרי' דלא נתחדש המקרה. מ"מ כיון דמקריא ספק אמאי לא ילפינן מסוטה. ובלא ראתה השתא לא שייך תי' תוס' ריש נדה שכ' דלמפרע לא ילפינן מסוטה. דהא בלא ראתה שאנו מסתפקין בה הוה ספק דלהבא. ולכן כתב דעכ"ז לא דמי לסוטה. דבסוטה נסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה והוי כמו מגע ודאי וספק טומאה. אבל ספק שמא בא להם הדם לאשה הוה ספק מגע לא דמי לספק דסוטה ולא גמרינן מינה

ועם המבואר יתיישבו דברי מוהרי"ט ח"ב (סי' י"א) וחי' הר"ן בפ"ק דנדה שכתבו דהא דאמרי' בגמ' להלל כי אמרי' העמד דבר על חזקתו דלית ליה ריעותא מגופה אבל איתתא דמגופה חזיא לא אוקמינן אחזקה. היינו דגם לחולין לית לה חזקה וכדפירש"י שהיא מועדת ועלולה לכך והא דלא מטמאין לה מעל"ע אלא לקדשים ולא לחולי לאו משום דמוקמינן אחזקתה לחולין אלא דאע"ג דליכא חזקה מיהו הו"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאין למפרע אלא משום מעלה דקדשים עכ"ד. ומוכח דמפרשים דילפינן למפרע מסוטה כמו דילפינן רה"ר ודשאבד"ל דמשום דלא דמו לסוטה טהורין גם בלא חזקה וה"נ ילפינן דלמפרע דלא דמי לסוטה טהור גם בלא חזקה, אבל בתוס' ריש נדה בד"ה מעל"ע לא מפרשים כן אלא דכיון דלא דמי למפרע לסוטה קם אדינא ובעינן חזקה לטהר ובש"ש (ש"ג פי"ב) הק' על שי' המהרי"ט וחי' הר"ן דאי נימא דליכא חזקה כלל בנדה ומשום דעלולה לכך א"כ אפי' בלא ראי' שלפנינו ראוי להסתפק אם כבר ראתה והדם בבית החיצון וא"כ אין זה טומאה דלמפרע אלא טומאה דלהבא כו' עכ"ד. אמנם ע"פ ד' הרשב"א וכמבואר לעיל א"ש. דהא מבואר מד' הרשב"א שם דלסברא זו דהא דאמרינן בגמ' אשה כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא מיירי גם לחולין אע"ג דגם בלא ראתה הויא ספק והספק הוא להבא מ"מ לא דמי לסוטה שנסתרה ודאי במקום הראוי לטומאה דהוה מגע ודאי וספק טומאה והכא הוה ספק מגע. דספק בא לה הדם ספק מגע הוא. ומשו"ה שפיר י"ל לשי' המהרי"ט וחי' הר"ן דעה דלא דמי לסוטה ילפינן מסוטה לטהר גם בלא חזקה. א"כ ה"נ גם בלא ראתה ילפינן נמי מסוטה לטהר: פרט ז

כתבו התוס' רי"ד בקדושין (ע"ט) וז"ל יש מקשים בהא דאמרי' הרי היא בוגרת לפנינו דפליגי רב ושמואל מהא דנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר וחכמים מטמאין כשעמ"צ א"כ נימא רב ושמואל כתנאי ונראה שאין זה דומה לזה דהתם אתיילד ספיקא בטומאה גופא דבעידנא דנגע לא ידעינן אם היתה שם טומאה או לא הלכך אמרי' כשעמ"צ שהרי גבי מחט שנמצאת ע"ג טהרות מלאה חלודה או שבורה טהורה דכל הטומאות כשעמ"צ הרי דכשעמ"צ הוא אפילו להקל אבל גבי נדה הדם המטמא הוא ברור. רק הספק הוא מתי בא כו' וכן סימני בוגרת מצוין וברורין הן ולא ידעינן מתי