עבודת הכהן נה

מנגע בא' בלילה אאשה כקו' התוס' וכמובא לעיל (פ"ג) דברי התוס' בזה. וכתב יש מתרצים דשאני אשה דבחזקת טהורה היא דודאי בדוקה היא מעיקרא ואע"ג דאמרי' לקמן אשה כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דעי משום חומרא דטהרות אמר הכי אבל אדם זה לאו בחזקת חי היה עומד כו' ע"כ. וכבר נתבאר לעיל (פ"א) טעמא דמלתא דאמאי לא הוה בחזקת חי יעוי"ש. אמנם עוד כ' הרשב"א יישוב אחר ע"ז וז"ל ויש מפרשים דלא דמי דהתם ודאי נגע אזלינן כשעמ"צ אבל באשה ספק ביאה הוא דהא מספקא לן אי הוה דם בההיא שעתא או לא ולא הוה דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה והלכך הכא אזלינן להקל ע"כ. ודבריו תמוהין טובא לכאורה במה שחילק דבנגע בא' הוה מגע ודאי ובאשה ספק ביאה ומגע. דהא האשה שראתה דם היא טמאה ודאי והספק הוא על הטהרות שנגעו בה קודם ראיה אם בשעה שנגעו בה כבר היתה טמאה או לא. א"כ הוה זה מגע ודאי כמו בנגע בא' בלילה ולבסוף מצאו מת ובשעת מגע לא נודע אם היה אז מת ומה לי טומאת נדה דאשה או טומאת מת. וכן תמה באמת בס' מגן האלף (סי' תסז) ונשאר בלי יישוב

ונראה לפענ"ד בביאור דבריהם ע"פ המבואר בעירובין (לה) בעירב בתרומה ונטמאת ספק נטמאת ביהש"מ בשעת קניית עירוב דר"מ ס"ל שאין עירובו עירוב משום דספד"א לחומרא ולא מוקמינן תרומה אחזקה. ופריך הש"ס דר"מ אדר"מ גבי נגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר משום דאמרי' אוקמיה אחזקה ואתמול חי הוה ע"כ והק' בתוס' דלמא הא דלא מוקמינן תרומה אחזקה משום דאיכא חזקה כנגדה דבעינן לאוקמיה לגברא בחזקת שלא עירב כו' ע"כ. ועיין רש"י שם (לו) ד"ה העמד טמא ע"ח שכ' ג"כ דנגד חזקת תרומה איכא חזקת גברא שלא עירב יעוי"ש. אך הריטב"א בחי' שם כתב בשם הר"מ בר שניאור שבכל מקום אין לנו לדון אלא מדבר שבו נולד הספק ומשו"ה חזקת תרומה אלימא טובא ולא משגחינן בתר חזקת גברא שלא עירב וכן גבי מקום אמרינן העמד אדם בחזקת טמא ולא אמרי' העמד טהרות על חזקתן והטעם משום דכיון דודאי נגע פקע חזקה מיניה וכדאמרי' גבי שליא בבית כו' ע"כ. ובחי' ריטב"א לקדושין (עט) כתב דטעמא דשליא בבית משום דרוב שליות יש להן ולד והא דלא אמרינן סמוך מיעוט שליות שאין להן ולד לחזקת טהרה דבית דכיון דהשליא ודאי היתה בבית הבית נגרר בתר השליא ע"כ. וסברא זו כתב ג"כ הט"ז ביו"ד (סי' א) בשוחט שנבדק וא"י ה' שחיטה באופן דהבשר אסור לא מוקמינן הכלים שבישל בהן אחזקתייהו. והביא ראיה מגיטין ולא) שכ' שם רש"י במקוה שנמדד ונמצא חסר דאף הטהרות שיש להם חזקת טהרה שנשתמשו באדם וכלים שטבלו במקוה זו טמאים שהטהרות נגררין בתר אדם וכלים ע"כ. ועיין בשו"ת מים עמוקים (סי' כא) שהוכיח ג"כ דבכ"מ דאמרי' העמד דבר ע"ח לא אמרו אלא באותו דבר שבו נולד הספק ע"כ. והנה עפ"ז צריך ליישב שי' רש"י דנראה כסותר את עצמו, דבעירובין כתב דדנין חזקת אדם שלא עירב נגד חזקה דתרומה ולא ס"ל כמו"ש הריטב"א בשם הר"מ בר שניאור. ובגיטין (לא) ס"ל דאנו דנין מחזקת אדם שבו נולד הספק ולא משגחינן בחזקת טהרות וכמו"ש הט"ז בשמו

אמנם ליישב זה צ"ל לפענ"ד דרש"י ותוס' בעירובין ס"ל דהא דאמרינן דאין דנין אלא מדבר שבו נולד הספק ולא משגחינן בנגררת. היינו דוקא היכא דשייך נפ"מ לאותו דבר עצמו שבו נולד הספק כגון אדם וכלים דמקוה דנפ"מ לאדם וכלים עצמן באותו ספק. אם היה המקוה חסר כבר בשעה שטבלו אם הם טמאים או טהורין, ומשו"ה תחלה אנו צריכין לדון על האדם וכלים עצמן ואנו משתמשין עם החזקה לטמא כמו שגזרה תורה למיזל בתר חזקה. ושוב אח"כ הטהרות כאדם וכלים דודאי נגעו בדבר שהוא טמא ודאי ע"פ דין התורה והם נגררים בתר אדם וכלים. וכן בשליא בבית דתחלה אנו דנין לענין השליא עצמה שבה נולד הספק לענין טומאה וטהרה דאשה כמבואר בב"ק (יא) ושוב אח"כ הבית כשליא ונגררת בתרה. משא"כ בתרומה ונטמאת דלענין התרומה עצמה אין שום נפ"מ בספק זה אם נטמאת משחשיכה או מבעוד יום דבין כך ובין כך ממ"נ היא טמאה. ועיקר הנפ"מ בזה הוא לענין האדם המערב. ומשו"ה נהי דהתרומה הוא הדבר שבו נולד הספק מ"מ כיון דלענין התרומה אין לנו שום דין בזה ועיקר הדין הוא לענין העירוב. בכה"ג משגחינן שפיר בנגררת ואמרינן דאיכא חזקת אדם על תחום ביתו שלא עירב נגד חזקה דתרומה

ועפ"ז אתיין שפיר ד' הרשב"א דנהי דהאשה היא דבר שבו נולד הספק כמו הך מת. והטהרות הוא דבר הנגרר כמו אדם שנגע בהמת. מ"מ ההפרש בזה הוא דאשה שבה נולד הספק יש נפ"מ להאשה עצמה לדון עליה תחלה בדין הזה, ותחלה אנו צריכין לדון על האשה עצמה אם ראתה מאתמול. דאם כבר בא לה הדם יש לה למנות אותו יום במנין ימי טומאתה וכמבואר במשנה בריש נדה אע"פ שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה אלא משעה שראתה אבל הך מת אע"פ שגם הוא הדבר שבו נולד הספק. אבל אין בו שום נפ"מ בספק זה לדון עליו לענין המת עצמו. ועיקר הדין שאנו באין לדון בזה הוא על האדם הנוגע. ולהכי אע"פ דדין המת עצמו הוא דין דספק ביאה כמו האשה. כלומר אם כבר מת או עכשיו כמו באשה אם כבר בא לה הדם או עכשיו. ואם היה נפ"מ למת עצמו אז היינו דנין תחלה דין המת שהוא ספק ביאה ולא משגחינן תו באדם הנגרר למימר שהוא מגע ודאי וספק טומאה. מ"מ עכשיו שאין שום נפ"מ למת עצמו ועיקר הדין הוא לענין האדם אנו תופסין דין האדם שנגע בו שהוא מגע ודאי וספק טומאה. שנגע בדבר שלא היה לו חזקה ברורה ועכשיו מת לפנינו. משא"כ אשה שהיא הדבר שנולד בה הספק והנפ"מ הוא לענין עצמה ותחלת הדין שאנו דנין בזה הוא לענין האשה עצמה. משו"ה אין אנו דנין בזה אלא דין עצמה. שהיא ספק ביאה. ושוב הטהרות נגררין אחריה. ואע"ג דטהרות הוו מגע ודאי וספק טומאה. מ"מ נגררין הם אחר הדבר שבו נולד הספק והיא האשה שהיא ספק ביאה וגם להטהרות אנו דנין בזה דין ספק ביאה. והרשב"א לא אתא הכא אלא למימר דעיקר ותחלת הדין דגבי מת לא דמי לעיקר ותחלת הדין דגבי