עבודת הכהן נא

ומבואר מזה דבספק כה"ג הא ודאי שאין לו שום דמיון לספק אם נתחדש לו מקרה או מתי נתחדש. דהא אין אנו מסתפקין מתי נתחדש השבירה דאנו תופסין במוחלט לאחר החזקה קמייתא כמה שנוכל אלא שאנו מסתפקין על הזמנים באיזה זמן נפל. ודמי ממש לנגע בא' כו' דמספקינן דהך דנגע בו מי הוא אם מן המתים שבעולם או מן החיים ואתי שפיר דברי תוס' רי"ד: אמור מעתה דשפיר מייתי תוה"ש ראי' מהא דמחט דהא הך עצם נמי שנמצא בתבשיל לא ידעינן מתי נפל לתוך התבשיל ומספקינן מתי נפל. כלומר באיזה זמן אם בזמן שהיה עליו הבשר או בזמן שנתרוקן העצם מן הבשר וכלה החזקה. ומייתי ראיה בפשיטות דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא מחזקינן כדהשתא ודאי גם להקל. והנה חילוק זה בין ידעינן מתי נפל ללא ידעינן כבר נזכר בסדרי טהרה בחי' לנדה (ד) על ד' התוס' שם כמובא לעיל (פח). אלא דשם על ד' התוס' אין לפרש כמו"ש. דהא ע"כ מיירו תוס' שם ומפרשים הא דמחט בדאיכא חזקה קמייתא וכמו שהוכחנו זה לעיל (פרט ו'. ולכן פי' שם לעיל (פ"ח) ד' ס"ט שם בע"א יעוי"ש

ועוי"ל דלפי מה דנראה מד' פי' המשניות לרמב"ם ור"ש שם בטהרות (פ"ד מ"ה) דאין מוכרח לפרש הא דמחט כמו"ש רש"י בנדה (ד) דמיירי במחט שהוא מכירה שהיתה טמאה. אלא דיכולין לפרש גם בשאינו מכירה יעוי"ש. לפי"ז י"ל דהספק הוא ממש כמו בנגע בא' כו' דהא יש בעולם מחטים טובא שלימות ושבורות. ומשו"ה מספקינן על המחטים שבעולם אם מן השלימות נפלו אלא שנשברו אח"כ או מן השבורות וזהו כנגע בא' ממש. דמספקינן שם אם הובא מת לכאן או חי. וה"נ לענין עצם הא איכא עצמות טובא בעולם בלא בשר וא"ש. כלל ד בדין חזקה דשעמצ בו יבואר שי' הראשונים ז"ל בסוגיא דרפ"ק בנדה לענין חזקה דשעמ"צ ולהוכיח דעכ"פ היכא דליכא חזקה דמעיקרא ודאי דאזלינן בתר חזקה דהשתא ודלא כהש"ש (ש"ג פט"ו) שב' דתליא בפלוגתא. וישוב לד' הפוסקים באו"ח (סי' תסז) שדנו חזקה דמזמן לזמן גבי חטה שנמצא בתבשיל ש"פ שתמהו האחרונים טובא ע"ז. ויבואר בו דין שתמיד אין דנין חזקה רק מדבר שבו נולד הספק ואין משגיחין בנגררת וביאור לד' הרשב"א בחי' בפ"ק דנדה והתוס' רי"ד בקדושין (עט) שנתקשו אחרונים בדבריהם: פרט א

גרסינן בטהרות (פ"ד מ"ז) נגע בא' בלילה וא"י אם חי או מת ולמחר מצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ע"כ. ובתוספתא הובא שם בר"ש מסיים עלה ומודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב שהוא טהור ע"כ. ולא נתפרש מה חילוק יש בין ראוהו חי לנא ראוהו חי. דהא בלא ראוהו חי נמי הא כל אדם ע"כ דנולד חי באיזה פעם ואמאי לא נוקים ליה אחזקה דמעיקרא אף בלא ראוהו חי, וכי חזקה בראיה תליא מלתא הא אין אנו צריכין אלא לידע האמת איך הוא. שהיה באיזה פעם חי. וסגי בהכי. ובחי' הרמב"ן ורשב"א בריש נדה כתבו לחלק דמשום הכי באשה דיה שעתה ואפי' להלל עכ"פ לחולין ולא אמרינן הרי דם לפניך לטמאה למפרע. ובנגע בא' אמרינן כשעמ"צ. וכ' דטעמא הוא משום דאשה בדוקה היא ונגע בא' לאו בחזקת, חי היה עומד ע"כ. והא גופיה טעמא בעי דאמאי לאו בחזקת חי היה עומד וכבר עמלו בונים בזה. עי' שו"ת חכ"צ (סי' ג) ונוב"ק בחאה"ע (סי' לא) ותבו"ש בבכור שור למו"ק (כ) ובס' דב"ח חיו"ד (סי' נח) ועשו"ת עמו"א (סי' פג). והחכ"צ כתב שם דמחלקינן בין שהחזקה היה מקרוב כגון ראוהו חי מבערב או מזמן רחוק כגון לא ראוהו חי יעוי"ש. אמנם כה"ג יש לחלק לשיטת התוס' בריש נדה דטומאה זו דמטמאין חכמים כשעמ"צ הוא חומרא מדרבנן ולקדשים יעוי"ש. אבל לאידך ראשונים דמפרשי דמה"ת מטמאין. הוא דבר זר לחלק כן דלא מצינו חילוק זה בשום מקום בדיני החזקות דמה"ת וליתן הדבר לשיעורין. ובתוספתא פתא דטהרות (פ"ד) גרסינן קבר הנמצא מטמא למפרע ואם בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר אפי' קידם עשרים שנה ה"ז אינו מטמא אלא משעמ"צ ואילך ע"כ והובא כן ברמבם (פ"ח מטו"מ)

ובתבו"ש שם כתב דמיירי בקטן שאין לו חזקת חיים. וזה תמוה טובא מש"ס דעירובין (לה) דאמרינן התם אליבא דר"מ רבא אמר הכא תרי חזקות לקולא וברש"י שם ד"ה רבא אמר כתב גבי נגע בא' ר"מ מטהר משום דאיכא תרי חזקות חזקת חי של המת וגם חזקת הנוגע על חזקתו הראשונה שטהור היה. הרי דבנגע בא' מיירי באופן דאיכא להמת חזקת חי. ובנוב"י שם כתב דכמו שאין מחזיקין חזקה דהשתא ממקום למקום כמבואר בנדה (ד) ה"נ לא מחזיקין חזקה דמעיקרא ממקום למקום. ולכן אף דהיה חי באיזה פעם מ"מ לא אתחזק הכא במקום הזה לחי. וכ"כ ג"כ בס' מקו"ר (סי' תסז'. וזה ג"כ אין מספיק ליישב ד"ז. חדא דכבר דחה זה בס' דב"ח חיו"ד (סי' נח) בדברים של טעם. ועוד דהמעיין בחי' רשב"א ריש נדה יראה שכ' להדיא דאילו היה בו להך דנגע חזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתו אע"ג שנמצא שלא במקום שהוחזק יעו"ש. וד' הרשב"א