עבודת הכהן נ

ועכ"ז י"ל דא"ש מה שהביא ראיה ממחט. דהא עכ"פ מוכח דבכה"ג דשעמ"צ מורה להיתר אמרינן ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן והחזקה בתוקפה. א"כ ה"נ לא אתרע חזקת התבשיל מחמת מקרה דנפילת העצם משום שעמ"צ. ושוב ממילא כיון שהחזקה בתוקפה אמרינן תר"ל שעמ"צ וחזקת התבשיל. ואע"ג דגבי מחט נתבאר לעיל (פ"ו) דמשום דנשבר בפעם אחד לא אמרינן תר"ל יעוי"ש מ"מ גבי עצם דודאי לא שייך למימר בעצם שיש עליו בשר שהוסר וכלה ממנו הבשר בפעם אחת כמובן. דהא ודאי הוא דבר דדרכו להתחסר מעט מעט אמרינן ביה תר"ל. מיהו גבי מחט א"צ בלא"ה לתר"ל. דבלא"ה הוה ספק בדשאבד"ל וכמו"ש

איברא דמד' תוה"ש שם מדלא הזכיר בכל דבריו שם חזקה דטהרות גבי מחט וכן חזקה דתבשיל ולא זכר גם מתר"ל משמע דמוכיח מצד שעמ"צ בעצמה בלא חזקה דטהרות ותבשיל דמחזיקין כשעמ"צ וזה צ"ב. דהא איכא חזקה קמייתא גבי מחט וגבי עצם נגד חזקה דשעמ"צ. ובמקום חזקה דמעיקרא שעמ"צ לא כלום היא כמבואר לעיל. ולכן נראה לבאר זה ע"פ מ"ש התוס' רי"ד בקדושין (עט) וז"ל בהא דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו דפליגי רב ושמואל מקשים מהא דנגע בא' כו' ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעמ"צ א"כ נימא רב ושמואל כתנאי ונראה שאין זה דומה לזה דהתם אתייליד ריעותא בטומאה גופה דבעידנא דנגע לא ידעינן אם היתה שם טומאה או לא הלכך אמרינן כשעמ"צ ואפי' להקל שהרי גבי מחט כו' אבל גבי נדה הדם המטמא הוא ברור רק הספק הוא מתי בא כו' וכן סימני בגרות ברור ומצוין הן ולא ידעינן מתי נולדו וזה של נדה דומה לספק מגע ואותו שנגע במת הוה ודאי מגע וספק טומאה כו' עכ"ד. והנה עיקר הסברא מה דמחלק בין ספק מגע למגע ודאי וספק טומאה כבר מבואר אצלינו בכלל דין חזקה דשעמ"ש (פ"ח) יעוי"ש. ותוכן דברינו שם לבאר עפימ"ש בחי' הרשב"א לחולין (ט) בסוגיא דמים מגולין דאביי ס"ל דכל ספק התלוי בחידוש מקרה כמו מים מגולין אע"ג דמשעה שנתגלו אתרע חזקתן עכ"ז אמרינן חזקה דלא נתחדש המקרה דשתיית הנחש. וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר דלר"ש טהרות שנעשו ע"ג טהורות ברה"ר משום דאע"ג דאוקי חזקה דטמא נגד חזקה דמקוה והוי ספיקא בלא חזקה דמעיקרא מ"מ כיון דתלוי במקרה אמרינן דלא נתחדש מקרה דחסר. ודוקא כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן שאין תלוי במקרה אלא ספק הוא מעולם מה הוא ספק כזה אסור יעוי"ש. ועפי"ז מתרץ התוס' רי"ד דדוקא בנגע בא' כו' דלית כאן חזקת חי כמו"ש חי' רמב"ן ורשב"א ריש נדה. וכמו שביאר נוב"י מהד"ק חאה"ע (סי' לא) דהספק הוא במי נגע אם במת מן המתים שנמצאים בעולם שהובא לכאן או בחי שע"ז אין כאן חזקה שמוחזק שלא יובא בכאן אלא חי וזה דומה לחתיכה ספק חלב ספק שומן שאין תלוי בחידוש מקרה אלא ספק מה הוא מתולדתו. ה"נ בהך נוגע שהספק הוא במי נגע אם במס או בחי. ולפיכך לית כאן למימר גם חזקה שלא נתחדש המקרה וזהו נגע ודאי וספק טומאה וכנ"ל באופן דלית כאן חזקה דמעיקרא שפיר מחזיקין כשעמ"צ משא"כ ש בבוגרת דאע"ג דמיירי ביומא דמישלים שית דליכא חזקה דנערות כמו"ש רש"י ותוס' שם מ"מ כיון דתלוי במקרה אמרינן דלא נתחדש המקרה דסימנים. וכ"ז בלא שעמ"צ אבל בדאיכא שעמ"צ ס"ל לשמואל דאע"ג דבחזקה דמעיקרא שעמ"צ לאו כלום מ"מ בדליכא חזקה דמעיקרא רק דנימא דלא נתחדש המקרה לא אמרינן דשעמ"צ לאו כלום אלא ספק הוה לכה"פ. ומשו"ה ס"ל דחוששין לקדושי שניהם מיהו בנדה אע"ג דדומה ממש לבוגרת דמספקינן מתי בא הדם ותלוי במקרה מ"מ טהורה לגמרי משום חזקה הקדומה. אבל בבוגרת דליכא חזקה הקדומה רק דאמרי' לא נתחדש המקרה לא אלימא הא כחזקה דמעיקרא והוה ספיקא עכ"פ. ויעוי"ש שהארכנו קצה בזה

, מיהו בהא דמייתו ממחס דאמרי' כשעמ"צ גם להקל צ"ע. נהי דע"כ מפרשי שדומה לנגע בא' כו' דמשום דליכא חזקה הקדומה מחזיקין כשעמ"צ. וה"נ במחט ליכא לאוקמא אחזקת מחט דשלם היה משום דאיכא חזקה דטהרות כנגד ונימא כהסדרי טהרה ונוב"י המובא לעיל דהוה דשיבד"ל ולמפרע לא ילפינן מסוטה ומשו"ה קיימא אחזקה דשעמ"צ. מ"מ צ"ע דמ"ש בוגרת מהא דמחט. ואמאי ס"ל לשמואל בבוגרת דהוי ספק מטעמא דאע"ג דנגד חזקה דמעיקרא חזקה דשעמ"צ לאו כלום עכ"ז נגד הא דאמרי' דלא נתחדש המקרה משוי שעמ"צ ספיקא ומשו"ה ס"ל דחוששין לקדושי שניהם. דהא במחט נמי שייך למימר דלא נתחדש המקרה דשבירה עד עכשיו ומ"מ ס"ל לתנא דמחט דמחזיקין ודאי כשעמ"צ. א"כ בבוגרת נמי נימא דמחזיקין ודאי כשעמ"צ

ונראה לפענ"ד דשפיר מצינן לפרש הא דמחט באופן שדומה ממש להא דנגע בא' ולא לבוגרת. דהכא לא תליא במקרה כלל. די"ל דתוס' רי"ד מפרשים הא דמחט באופן דליכא חזקת שלימה דידיה דמעיקרא דבשלמא אי ידעינן מתי נפל המחט רק דלא ידעינן אי שלם נפל או שבור זה דומה ממש לסכין של שחיטה דיודע מתי שחט רק דלא ידעינן מתי נתחדשה הפגימה ובזה ודאי דמוקמינן אחזקת בדיקת הסכין דמעיקרא ושעמ"צ לאו כלום היא. ואמרי' שנעשה הפגימה מאוחר בזמן מן השחיטה. וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר ידעינן מתי טבל אלא דאין יודעין מי היה מאוחר אם הטבילה או החסרון אמרי' דחזקה קמייתא נמשכת עד אחר הטבילה אי לאו משום תר"ל משום דחסר ואתאי כמו"ש תוס' בנדה (ב) ד"ה התם וה"נ במחט מאחרינן לחזקת שלימה עד אחר הנפילה. אבל השתא דלא ידעינן מתי נפל א"כ אין הספק בזה על המחט עצמו מתי נשבר אם קודם או מאוחר אלא הספק בזה על הנפילה באיזה זמן היה הנפילה. דבזה אין אנו רוצים לגרע כלל כחה של חזקה דשלימה. דבאמת אנו תופסין שהשבירה היה מאוחר עד איזה רגע קודם שעמ"צ או שעמ"צ. כלומר עד רגע אחרונה אשר יותר מרגע זו אי אפשר שהיה שלם דהא שבורה לפנינו. ואח"כ אנו מסתפקין על הזמנים הללו דהיינו כל אותו זמן שהיתה החזקה נמשכת ואותו זמן שכבר כלתה באיזה זמן מן הזמנים הללו היתה הנפילה. ועל הזמנים אם נפלה בזמן זה או זה לא היה לנו ע"ז שום חזקה מעולם. וכי מוחזקת היא שאם תפול לא תפול אלא בשעה שהיא שלימה זה ודאי אינו: