עבודת הכהן מח

ב' החזקות יחד ונולד אז הספק אמרה תורה דתדחי חזקת הנגע ותסלק לה לחזקת טהרה דאדם שיהא טמא ודאי. וה"נ בסכין וכה"ג. מיהו כ"ז בידעינן מתי היה הזדמנות ופגישת ב' החזקות שאז הוא לידת הספק דהא ידעינן מתי שחט ומתי טבל ומתי בא אל הבית. וכיון דידעינן בבירור שהיה בשעה שלא ידענו להחזקה המסלקת שום שינוי וריעותא שפיר מסלקת מגזה"כ דנגע. משא"כ גבי מחט הא לא נולד הספק אלא בשעת מציאת הריעותא והך הזדמנות דשני החזקות יחד עצמה לא ידענו מתי היתה ומתי היתה לידת הספק. דהא לא ידעינן מתי נפלה על הטהרות ושמא היה הנפילה שהוא שעת לידת הספק אחר שכבר אזדא חזקת המחט דהיינו אחר שנשברה. ובכל כה"ג לית לן למילף מנגע שתסלק חזקת המחט לחזקת הטהרות דהא כיון דאינו אלא גזה"כ לא ילפינן מינה אלא דדמי לה. שיהא לידת הספק ידוע שהיה בבירור בזמן שהחזקה המסלקת ובאה אח"כ לא ידענו לה שום ריעותא. אבל היכא דעל לידת הספק עצמו מספקינן מתי היה. שלא ידענו זמן הזדמנותם יחד כהא דמחט דמספקינן שמא נזדמנו המחט והטהרות אחר שכבר נשבר המחט זה אינו דומה לנגע ולא ילפינן מיניה. ולית לן אלא דאית הכא חזקה נגד חזקה והוה ספיקא. דחזקת המחט מורה שהיה שלימותו מאוחר מן הנפילה. וחזקת הטהרות מורה שהיה טהרתן מאוחר מן השבירה. ולא אלים חזקת המחט מחזקת הטהרות

ויש להסביר זה ג"כ עפימ"ש בכלל חזקה נגד חזקה לתת טעם בהא דלא הוה נגע ומקוה וסכין וכה"ג ספיקא מחמת חזקה נגד חזקה. משום דהא קיי"ל דמשעה שנולד הספק ע"י מקרה הראויה לסלק החזקה ומספקינן שמא סילקה לא מוקמינן תו אחזקה וכמו"ש לעיל (פ"א). ומשו"ה חזקת טהרה דאדם הבא לבית המנוגע הא אפי' לא נוקמיה לנגע אחזקה והוה ספיקא הא עכ"פ אתרע חזקה דטהרות משעה שבא אל הבית המסופק בטומאה. דהא קרה לה מקרה הראוי לסלק לחזקה. ודמי לנפל הגל על האדם ואינך דמייתינן לעיל (פ"א) דמשום שיש בכח נפילת הגל להמית את האדם ולסלק ממנו חזקת חי משו"ה כד מספקינן אם סילק שוב לא מוקמינן אחזקה ה"נ גבי נגע דמספקינן אם היה שלם בשעת הסגר דאז טמא האדם ודאי ע"י ביאה זו שבא לבית. מיהו חזקת הנגע היא בתוקפה ולא ידענו לה שום שינוי וריעותא ואפי' השתא חסר לפנינו מ"מ כיון דנחסר בפעם אחת א"ד למקוה ואמרי' השתא הוא דחסר כמו"ש תוס' בנדה (ב). משו"ה אתיא חזקה דלא איתרע ודחיא ומסלקת לחזקה דאיתרע כבר. וכן לענין סכין ומקוה דבשעה שטבל ושחט הרי קרה מקרה הראוי לסלק לחזקה קמייתא דבהמה ואדם הטובל ואיתרע חזקת א"ז דבהמה ודאדם כטובל. משו"ה עדיפא חזקת המקוה והסכין דלא איתרע ומסלק לחזקת א"ז ואדם הטובל דכבר אתרעו. ולפי"ז כ"ז לא שייך אלא היכא דפגישת ב' החזקות ידוע בבירור שהיה בשעה דחזקה המסלקת היתה אז בתוקפה דאז שפיר אלימא היא מחברתה. משא"כ היכא דלא ידענו מתי היה הפגישה ושמא בשעה שחזקה המסלקת כבר בטלה כגון במחט שמא אחר שנשברה נפלה. וזה עצמו מסופק אם היה חזקת המחט בתוקפו בשעה שנפל בזה ודאי דליכא למימר דאלימא מסלקת ממסתלקת וכח שניהם שוה והוה חזקה נגד חזקה. והובא סברא זו לעיל (פ"ז)

וזהו מה שנראה לפענ"ד ברור בכוונת הס"ט בפשיטות. וא"צ לכל מה שנדחק בזה בס' דב"ח הנ"ל. ודבריו פשוטין ומבוארין. שהק' הא דלא אוקמינן למחט בחזקת שלימה כו' והיינו דמ"ש מנגע ומקוה וכה"ג ומאי מהני כאן חזקה דטהרות כלל ותי' דלא דמי דהכא דלא ידעינן מתי היה הנפילה לא אלימא חזקת המחט מחזקה דטהרות ושפיר י"ל שמא היה הפגישה שהוא הנפילה בשעה שכבר בטלה חזקה המסלקת ומטעמא ד תיבנא לעיל. ושמא לאחר שנשברה נפלה

פרט ט

איברא דכשאנחנו לעצמנו בעניותנו אכתי לא מיחוור לן לפרש ד' התוס' גם על פי מ"ש הסד"ט בזה. ולפענ"ד נראה פי' זה דחוק ורחוק. דהא זה עצמו דוחק הוא לפרש דדעת תוס' בהא דמחט דהוה דשיבד"ל משום דבא ע"י אדם, דהא מסתמא אין מוכרח כלל נפילת המחט שיפול דוקא ע"י אדם. וכי לא סגי בלא"ה שיפול מעצמו שלא ע"י אדם. וכיון דסתמא נקט תנא מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה מהיכי תיתי לפרש דמיירי הכא דוקא דבא ע"י אדם. ואי מוקמינן בהכי דמיירי בשידוע שבא ע"י אדם זה נראה ודאי לדוחק ולעשות מחלוקת בזה בין רש"י לתוס' מסתמא מה שאין מזה שום רמז בד' תוס' דפליגי על רש"י במ"ש להדיא דהך דמחט הוה דשאבד"ל. ונראה דמה שדחקו להסד"ט לפרש כן משום שהוק' לו דהא נראה מד' התוס' ברור דעיקר טהרה דהכא הוא משום חזקה לטהר והא בדשאבד"ל א"צ חזקה לטהר דבלא"ה ס"ט בדשאבד"ל טהור בלא חזקה. דאע"ג דאיכא הכא ספיקא דאוקי חזקה דטהרות נגד חזקה דמחט ומשו"ה בעינן חזקה דשעמ"צ. מ"מ הא א"צ כלל חזקה לטהר בדשאבד"ל. ולכן פירש דהוה דשיבד"ל ומהני חזקה לטהר משום דהוה טומאה דלמפרע וכמוש"ש הסד"ט

ולפענ"ד נראה דא"צ לזה ושפיר מיירי בפשיטות דהוה דשאבד"ל. וגם מ"ש דהוי הא דמחט טומאה דלמפרע לפענ"ד ג"כ א"צ לומר כן. והוא לפי מ"ש בכלל חזקה דשעמ"צ (פ"ד) עפימ"ש הריטב"א בעירובין (לו) ועוד כמה ראשונים דתמיד אין דנין אלא מדבר שבו נולד הספק ואין משגיחין בנגררת ומשו"ה גבי אשה נדה אע"ג דלטהרות שנגעו בה אין שום נפ"מ בספק זה מתי ראתה הדם אם עכשיו או מכבר קודם שנגעו בטהרות אלא אם הם טמאין מכאן ולהבא. מ"מ כיון דאין דנין אלא מדבר שבו נולד הספק. דנין תחלה דין האשה. ובה אין שום נפ"מ בספק זה להבא דהא בין כך ובין כך היא טמאה להבא. ועיקר הנפ"מ בספק זה אצלה הוא אם לטמא יום שעבר למפרע שתהא מקולקלת למנינה כמו"ש במשנה ריש נדה אע"פ שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה אלא משעה שראתה. ומשו"ה שפיר כתבו תוס' ריש נדה דהוה טומאה דלמפרע. ואע"ג דבטהרות שנגעו בה הוי להבא אין משגיחין בנגררת מיהו