עבודת הכהן מז

כן ה"נ בא חזקת המחט אח"כ לסלק לחזקת טהרה דטהרות. ולא נדע שום הפרש בין הא דמחט לכל הני. ובפשיטות נראה דאי איכא הכא גבי מחט חזקה קמייתא ברורה ודאי הוא דמסלקת לחזקת הטהרות ולא משגחינן בה כלל למיהוי חזקה נגד חזקה למיהוי ספיקא, דאע"ג דהשתא אתרע חזקת המחט, דהרי שבורה לפנינו, מ"מ הא גם בנגע אע"ג דחסר השתא אמרי' השתא הוא דחסר וחזקת הנגע דמעיקרא היא בתוקפה ומסלקת לטהרה דאדם לגמרי משום דנחסר בפעם אחד כמו"ש התוס' שם בנדה והובא לעיל (פ"ו) וה"נ במחט נשבר בפעם אחד וכמוש"ש לעיל

ונראה ליישב זה ושפיר נוכל לפרש ד' התוס' בדאיכא הכא חזקה דמעיקרא גבי מחט אבל בהקדם דברי הגאון סדרי טהרה אשר גם דבריו סתומים וצ"ב וכבר עמלו בונים בו וכמו שיבואר: פרט ח

כתב הגאון סדרי טהרה בחי' לנדה (ד) על דברי התוס' שם בד"ה שכל כו' וז"ל אלא משום דמוקמינן לטהרות אחזקתייהו כו' משום דבטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה אלא מוקמינן אחזקה. ואין לומר אדרבה נוקי המחט על חזקתה והשתא נשברה ז"א דבשלמא אי ידעינן ודאי מתי נפלה על הבשר אלא דלא ידעינן מתי נשברה שפיר איכא למימר דנוקי המחט על חזקתה דשלמה היתה בשעה ש נפלה על הבשר והשתא נשברה. אבל השתא דלא ידעינן מתי נפלה על הבשר אמרי' דנפלה אחר דנשברה עכ"ל. והובא דבריו בס' דברי חיים חיו"ד (סי' א). וכ' ע"ז הגאון דברי חיים דכונתו לכאורה אינו מובן חילוק זה דסו"ס באמת אמאי לא מוקמינן למחט על חזקתו למימר דכשנפלה על הטהרות שלמה נפלה. אך י"ל כונתו לשיטתו שכתב שם בנדה (ד) על דברי רש"י בד"ה מכדי בקושיית הגמ' מכדי האי ככר ס"ט ברה"י הוא וספיקו טמא ומשני משום דהוה דבר שאבד"ל וכ' רש"י דה"ה דהו"מ למיפרך אהא דמחט ולשנויי כדמשני בככר וכ' הס"ט דאין צ"ל דהוה דשאבד"ל אלא דמיירי דבא המחט ע"י אדם והוה דשיבד"ל וכדאמרי' לקמן (ה) דאר"י ס"ט הבאה ע"י אדם נשאלין עליה אלא דהוה טומאה דלמפרע משא"כ בככר דהוה להבא עכ"ד. ולזה שפיר כתב על דברי התוס' בד"ה שכל כו' דאי הוה ידעינן מתי נפל המחט רק דלא ידעינן אי שבורה נפל או שלמה שפיר הוה על להבא ס"ט ברה"י דהא ידעינן מתי נפל ולזה אף דהוה תר"ל מ"מ הא ברה"י לא אזלינן בתר חזקה אבל כיון דלא ידעינן מתי נפלה הוה כס' על למפרע אי נפלה שבורה או שלמה ומהני חזקה דתר"ל עכת"ד שם. ודבריו תמוהין לפענ"ד ולבי מהסס בפי' זה בדברי הס"ט. דלבד דמה שהבין בכונת התוס' דנחתו הכא לדין תר"ל הוא נגד הנחת התוס' לעיל גבי נגע שכתבו דמשום דדרכו להיות נחסר בפעם אחד לא אמרי' תר"ל. דלפי"ז במחט נמי דודאי דרכו להיות נשבר בפעם אחד לא אמרי' ביה תר"ל וכמוש"ל (פ"ו) והבאתי שכן הק' המקו"ח

ולבד זה תמוה מ"ש דאי ידעינן מתי נפל הוי זה להבא וזה ודאי אינו. דמ"ש מנדה דהוה למפרע אע"ג דידעינן מתי נגעה בטהרות אלא דמספקינן אם היתה אז טמאה כמו שהיא עכשיו טמאה לפנינו או לא וה"נ במחט אי הוה ידעינן מתי נפל רק שלא השגחנו עליו אז אם היה שלם או נשבר ועכשיו מצאנו שנשבר ומספקינן אם נשבר כבר. ובאותה שעה שנפל שבורה נפל או שהיה עדיין בחזקתו שהיה שלם. הא ודאי דאין שום הפרש בין הא לנדה. ועיין מהרש"א ומהרמ"ל ריש נדה בתוד"ה מעת לעת דמקוה נמי הוה למפרע והתם נמי ידעינן מתי טבל, ועוד דמ"ש מנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת כו' שכ' הר"ש בטהרות (פ"ה מ"ז) דהוה למפרע. והתם נמי ידעינן מתי נגע רק דמספקינן אם היה כבר מת בשעה שנגע בו זה כשם שהוא מת עכשיו ודומה ממש למחט

ותו דהא הס"ט עיקר מה דנחית בדבריו הוא לבאר דאמאי לא אמרי' הכא חזקה לטמא כמבואר בדבריו במ"ש ואין לומר אדרבה נוקי במחט על חזקתה והשתא נשברה כו' משמע מזה שמקשה דאמאי לא נימא דאיכא חזקה לטמא ושוב לא מהניא חזקת טהרות מידי ולפי הבנת הדב"ח לא היה לו להק' נוקי מחט על חזקתה דהא אדרבה משום דאיכא חזקת המחט בעינן הכא תרתי לטיבותא שעמ"צ וחזקת טהרות. אלא דמ"מ קשיא ליה להס"ט לפי הבנת הדב"ח דאיך מהני חזקה לטהר בס"ט בדשיבד"ל. ומשני משום דהוה למפרע. ומכל זה ליכא שום רמיזה בדברי הס"ט בקושייתו

ולכן נלפע"ד בביאור דבריו. שהרגיש אהא דכ' תוס' דמוקמינן לטהרות אחזקתייהו. דמ"ש הא מחזקת הנגע דבית המנוגע שמסלק לחזקת טהרה דאדם הבא אל הבית משעה שבא אל הבית ומסלק ודאי אף להביא חולין בעזרה וכאילו אינה אע"ג דהשתא חסר לפנינו מ"מ כיון דנחסר בפעם אחד אמרי' השתא הוא דחסר כמו"ש תוס' לעיל (ב) ד"ה התם. ודינו כמו במקוה שלא נמדדם אחר הטבילה דסמכינן על חזקת המקוה שנמדד מקודם ומסלק לחזקת טמא לגמרי וכן חזקת הסכין מסלק לחזקת א"ז דבהמה בנאבד הסכין אח"כ וכמו שעמדנו בזה לעיל (פ"ז). וה"נ במחט אע"ג דעכשיו הוא שבור מ"מ כיון דנשבר בפעם אחד הוה כנגע ולא מחזקינן לעשות ספק למפרע אלא אמרי' השתא הוא דנשבר והחזקה בתוקפה. ושוב כיון שהחזקה בתוקפה ודאי הוא דמסלקת לחזקת טהרה דטהרות לגמרי שהמחט טמאה היא כמו הנגע והמקוה. והטהרות הם כמו הטהור שבא אל הבית והאדם הטובל. ולא מהני הכא חזקה דטהרות כלל

אמנם כד מעיינינן בה שפיר נראה דלא דמי. דדוקא בכה"ג דנגע ומקוה וסכין אמרי' הכי. דבעינן שיהא נולד הספק קודם מציאת הריעותא או בלא נמצא ריעותא כלל. דכל חזקה נתחזקה לעצמה ואח"כ נודענו יחד הרי באותה שעה שנודענו יחד אז הוה לידת הספק. כגון הסכין שנבדק שהוא שלם הוחזק לשלם והבהמה מוחזקת בחזקת א"ז לעצמה ואח"כ בשעה ששוחט הוא עת הזדמנות ופגישת שני החזקות יחד. ואותה שעה שהיה ההזדמנות ונולד הספק הרי החזקה המסלקת שהוא הסכין היא בתוקפה אז ולא ידענו לה אז שום שינוי. שפיר היא מסלקת לחזקת א"ז דילפינן זה מגזה"כ דבית המנוגע שבשעה שבא האדם אל הבית. שאז הוא הזדמנות ופגישת