עבודת הכהן מ

דאתרע לענין לכתחלה היינו דאינו רק חומרא מדרבנן בעלמא יעוי"ש

ולכן נראה לפענ"ד ביאור כ"ז עפמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בגיטין (סד) בהא דאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת דאסור בכל הנשים שבעולם. והק' בתוס' דא"כ קטנה שהלך אביה למדה"י יהא אסור לקדשה שמא קידשה אביה ותי' הרמב"ן דהתם בקטנה מוקמינן לה אחזקת פנויה אבל איש זה אסור בכל הנשים שבעולם שמא קידש אמה או אחותה וחזק"פ דקרובתה לא מהני לאחותה עכ"ד. והובא ד' הרמב"ן הללו בב"ש (סי' ל"ז סק"ל). והדברים סתומים דאמאי באמת לא מהני חזק"פ דקרובה לאחותה. וראיתי שכבר עמד בזה הגאון נוב"י מהד"ק חיו"ד (סי' ו') דמ"ש הא מהא דיו"ד (סי' י"ח) דחזקת הסכין מועיל לבהמה אע"ג דבחזקת איסור עומדת וכן עיקר חזקה הוא מנגע בחולין (י) ומשום חזקת הנגע מטמאין לאדם הנכנס. וה"נ מה בין חזקתה לעצמה או לאחותה. דהא כיון דמוקמינן לה אחזקתה דפנויה ולא נתקדשה ממילא מותרת אחותה. וכתב שם בביאורו דחזק"פ לאו חזקה אלימתא היא דהפנויות אין עומדין כל ימיהן להיות פנויות ואדרבה עומדת להתקדש ודרכה להתקדש ומשו"ה לענין עצמה אפי' היא קטנה מוקמינן לה אחזקת פנויה שאין דרכו כל אב לקדש אותה בלתי ידיעתה וכמו"ש הרמב"ן שם וכיון שלא הודיעה ה"ה בחזקת פנויה. אבל היכא דאינה לפנינו כיון דפנויה עומדת להתקדש ובידה להתקדש לא מהני חזקתה לאחותה. דשמא אם היתה לפנינו היתה אומרת שקיבלה קדושין ודרך פנויות ובידם להתקדש ולקבל קדושין. וכ"ז לא שייך בחזקת בדוק דסכין שאינו עומד לפגים ולהתקלקל מעצמו ודאי מועיל חזקת סכין לבהמה ע"כ. שוב ראיתי דחכם עדיף מנביא שכן מבואר סברא זו במלחמות ד' להרמב"ן בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה (ט"ז) דלענין בעולה אשה בחזקת כשרות שלא זינתה אבל אינה בחזקת שלא נישאת ע"כ והיינו דלזנות אינה עומדת אבל עומדת להתקדש ולהנשא. ועולה עם מ"ש הרמב"ן בגיטין בקנה אחד. ובשו"ת החת"ס חיו"ד (סי' קע"ב) הביא בשם הר"ן פ"ב דכתובות בישוב קו' תוס' שם (כג) ד"ה מ"ש שהקשו דנוקמה אחזקת פנויה ותי' דחזקת פנויה עשויה להשתנות כיון דאשה עומדת להתקדש ע"כ יעוי"ש סוד"ה ובר מן דין

ועפ"ז נראה לומר דהנה עיקר הטעם דכלל זה הא דאמרינן דמשעה שנולד הספק בטלה החזקה הוא משום דאין החזקה משמשת אלא כ"ז שהדבר עומד כמו שהיה בשעה שנתחזק. אבל אם נתחדש בו מקרה חדש אזי על אופן כזה לא נתחזק וכמו"ש לעיל (פ"א) בשם חי' רשב"א לחולין (ט) לענין מים מגולין דהחזקה לא נתחזקה אלא על מים מכוסים ולא על מגולין דעל מגולין לא נתחזקו מתחלה. דבשעה שנתחזקו היו מכוסים יעוי"ש. ולפי"ז ממילא כ"ז לא שייך אלא כשאותה המקרה שנתחדש לא היה הדבר עומד למקרה זו מתחלתו בשעה שנתחזק. כגון נפל הגל על האדם דלא היה עומד למקרה דנפילת הגל. וכן הא דמים מגולין דכיון דדרך אותו המקום לכסות המים אינו עומד מתחלתו שיתגלו המים ויהיה מונח כך מגולה וכן הא דזריקת גט לא"א לפמ"ש תוס' בגיטין לג ד"ה אפקעינהו דרוב אין מגרשין נשותיהן א"כ אין אשה עומדת מתחלה לזריקת גט. וכן בהא דכתיבנא לעיל בשם הריטב"א בחי' לחולין (פ"ו) לענין שליא בבית דמשעה שנולד המקרה בטלה חזקה הוה ג"כ טעמא משום דבית אינו עומד לשליא אלא שתלד ולד גמור כרוב נשים. ובכ"ז שייך לומר דלא נתחזק מתחלה אלא באופן שיהיה הדבר כמו שהיה בשעה שנתחזק. אבל על אופן שיתחדש בהדבר מקרה מחודש שהדבר לא היה עומד לו מתחלה ע"ז לא נתחזקה כלל החזקה לברר כל ספק שהולידה המקרה. משא"כ בכה"ג דחזקת פנויה שהיתה עומדת מתחלתה לזריקת קדושין. כיון שהדבר היה עומד מתחלה למקרה זו גם החזקה היתה עומדת לזה לברר כל ספק שיפול ע"י מקרה זו. ומשו"ה כשנתחזקה החזקה לברר כל ספק שיפול בה בענין קדושין נתחזקה ג"כ לברר גם ספק ק"ל שיפול ע"י מקרה הקדושין. ומ"מ ס"ל לתוס' שם בכתובות (כג) דאתרע עכ"פ לענין חומרא מדרבנן בעלמא ולכתחלה. כן יש להשוות כלל זה עם שי' האחרונים בביאור ד' התוס' בכתובות שם דכונתם דאתרע מדרבנן ולכתחלה

ולפ"ז בהא דתוס' בפסחים (ט) גבי תשע ציבורין של מצה כו' שכתבו לדון משום חזקת בדוק ודלא כרש"י שם. וכ' הצל"ח דסברת רש"י הוא דמשעת כניסת העכבר לבית בטל חזקה. אין צ"ל לדעת התוס' דלא אתרע משנולד המקרה אלא מדרבנן ז"א. אלא דגם תוס' ס"ל דמשעה שנתחדש המקרה בטל חזקה מה"ת וכדס"ל לתוס' בחולין (ט) גבי סוטה ובפסחים (צא) גבי מפקח את הגל. אלא דמסתבר להו דבית עומד לכך למקרה הכנסת העכבר הככר וגם הא אמרי' בנדה (ג) דשכיחי שרצים. ומשו"ה אין בזה אלא חששא וחומרא מדרבנן בעלמא ולכתחלה ושוב הוה ספד"ר ודלמא אכלתי' וכמו"ש לעיל

ובהא דקדושין (ה) גבי נתן הוא ואמרה היא דאמרינן שם ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן שעמד שם הר"ן על ד' הרי"ף וכתב דאמאי לא הוה ספד"א. ושוב אח"כ חקר דבעינן לאוקמא אחזקת פנויה דמ"ש מכל תיקו דממונא יעו"ש. ויש מן האחרונים שהבינו דברי הר"ן דמספקא ליה אי אמרינן דמשעה שנתן הוא ואמרה היא ונולד הספק אתרע חזקה דפנויה מה"ת או לא. אמנם להמבואר הא בודאי דבכה"ג דעומדת מתחילה להתקדש עומדת ג"כ למקרה דנתינת הקדושין ומועיל החזקה מה"ת לברר ספק שנולד ע"י המקרה. ולכן נראה דעיקר חקירתו של הר"ן בזה הוא לענין ספיקא דדינא אי מוקמינן אחזקה וכמו"ש המל"מ (פ"ב מטו"צ) דמשום חזקתו של זה לא נימא דהכי אגמרי' רחמנא למשה וכ"כ פר"ח ליו"ד (סי' ק"י) בשם ר"י בן לב וכ"כ בכה"ג ליו"ד (סי' י"ח) בהגהות הטור. וכ"כ בשו"ת הגרעק"א (סי' ל"ז) וגליא מסכת בקו"א (סי' ד') ובס' ברוך טעם (ד' ק') וזהו מ"ש הר"ן דאמאי לא הוי ספד"א. דהא כיון דהספק הכא הוא לאו במעשה איך היה רק היכי אגמרי' רחמנא למשה אם באופן כזה הוי קדושין או לא. ובכה"ג לא אמרינן דמוקמינן אחזקה דכי בשביל החזקה ישתנה הדין ונימא דהכי אגמרי' רחמנא למשה ולא מבררא חזקה הכא מידי. ושוב כתב דאפשר ראוי לילך אחר החזקה כמו דבתיקו דממונא מוקמינן ממון אחזקתו והיכא דקאי תיקום ולא אמרי' וכי משום חזקתו של זה נימא דנפשטה הבעיא ובאמת איכא מרבוותא דס"ל דבספק תיקו לא