עבודת הכהן לה

אין קפידא ג"כ רק על שעת הכתיבה. דמ"ש איסור עשיית האות ע"י סכין או עשיית מוקף גויל ע"י סכין הא פסול תרוייהו מחד קרא נפק"ל ושפיר הוציא הסמ"ק ד"ז מהירושלמי

ולשי' הסמ"ק יתפרש הירושלמי בלמעלה ולמטה בחד גונא דבין למעלה ובין למטה פוסל חסרון הקפת גויל. בשעת כתיבה מוכתבתם ולאח"כ מהלל"מ. אלא דהחילוק הוא לענין גרירה דלמעלה פסול גרירה ולמטה כשר ודלא כהרשב"א דמפרש למטה כשר גם בלא גרירה. גם לא הזכיר הסמ"ק הא דר"ז דכל הראוי לבילה כו' להכשיר למטה גם בלא גרירה כשי' רשב"א. משום דבאמת לא שייך הכא הא דר"ז דזה אינו אלא היכא דיש לימוד שכשר בדיעבד ולמימר דאינו כשר אלא בראוי וכמו"ש לעיל (פ"ז אבל הכא דבאמת פסול גם דיעבד לא שייך כלל הא דר"ז. מיהו כ"ז שי' הסמ"ק. אבל הרשב"א רוח אחרת עמו ומשו"ה אתי עלה משום הא דכל הראוי לבילה וכמו שיבואר

פרט ט

כתב הרשב"א בחי' למנחות (כט) אהא דאר"י א"ר כל אות שאין לה מוקף גויל מד' רוחותיה פסולה ודקדק שם הרשב"א מדקאמר שאין מוקף גויל מד' רוחותיה משמע דהיינו דוקא בדיבוק כל אורך האות דאז אינו מו"ג רק מג' רוחות פסולה הא בדיבוק כ"ש באיזה צד כשירה כו' ע"כ. מבואר מזה דס"ל לרשב"א דלש"ס דילן לא מיפסל כלל דיבוק כ"ש מאות לאות אלא דוקא באורך כל האות, מיהו נראה דלא מצינן למידק הכי מלישנא דש"ס אלא לענין דיעבד. דהא לישנא דכל שאין לה מו"ג מד' רוחותיה פסולה ודאי משמע דאף דיעבד פסולה וכמו"ש ג"כ הדרישה ביו"ד (סי' רע"ד) שהובא לעיל (פ"ח). אלא דהדרישה ס"ל דעיקר הא דאתא ר"י א"ר לאשמועינן הוא דלא נימא דוכתבתם כתיבה תמה מו"ג לכתחלה ולא דיעבד קמ"ל דפסולה גם דיעבד. מיהו כבר כתבנו שם דז"א דגם מוכתבתם משמע לן דיעבד אלא דאתא לאשמועינן גם בנעשה הדיבוק אח"כ פסולה מהלל"מ וזהו לתי' א' דב"י אבל לתי' ב' קמ"ל באופן אחר יעוי"ש. ועכ"פ בזה שפיר כ' הדרישה דלישנא דש"ס משמע לן דאף דיעבד פסול. וכיון שכן הא דכ' הרשב"א דמדקאמר מד' רוחותיה אתי למעוטי דיבוק כ"ש ודאי דלית לן למעוטי אלא לדיעבד והיינו דוקא באורך כל האות פסולה גם דיעבד אבל דיבוק כ"ש לא מיפסל דיעבד. אבל לכתחלה לית לן לאוכוחי מש"ס זה דאפי' לכתחלה א"צ. ונקטינן מיהת מהא דלתי' א' דב"י דמוקף גויל מהלל"מ אשמועינן ר"י א"ר תרתי. דאי מוכתבתם גם דיבוק דק פוסל דיעבד ואין פסול באין מו"ג אלא בשעת כתיבה קמ"ל ר"י א"ר דמהלל"מ נפק"ל גם אח"כ ודיבוק דק אין פוסל דיעבד

ולפי"ז כיון דהרשב"א סובר דדיבוק דק אינו פוסל אלא לכתחלה אבל דיעבד לא מיפסל בזה הוקשה לו להרשב"א ד' הירושלמי דס"ל דלמעלה קודם שגמר האות אם נדבק פסול. דהא דיבוק דק לא מיפסל כלל דיעבד. ולכן תי' לפרש ד' הירושלמי דהא דפסול אם נדבק למעלה הוא דפסול אפי' בגרירה. וביאור הדברים הוא כן דבכיון דלכתחלה צריך שיכתוב מו"ג שלא יהיה גם דיבוק דק. א"כ קודם שגמר האות מוטל עליו שלא לגמור האות קודם שיגרר דהא לכתחלה ודאי מעכב אף דיבוק כ"ש. ואיך יגמור את האות עם הדיבוק לכתחלה. וכי תימא יגררנו קודם שיגמרנו ז"א דהא בשעת כתיבה קיי"ל שיהא מו"ג דוקא בכתיבה ולא ע"י סכין מהא דוכתבתם לא משמע אלא בשעת כתיבה כמו"ש לעיל (פ"ח) בשי' הסמ"ק. וכיון דקודם שגמר האות אם נדבק אינו ראוי למו"ג משו"ה גם בשכבר נגמר האות לא מתכשר הך דיבוק שנדבק כבר למעלה קודם שגמר האות משום הכשירא דדיעבד. וע"ז מייתי הא דר"ז דכל הראוי לבילה כו'. דדוקא למטה אחר שגמר האות דאז ליכא איסור גרירה דסכין וכמו"ש לעיל (פ"ח) והוה ראוי להיקף גויל משו"ה שרינן דיעבד כדר"ז דהיכא דשרי דיעבד לא שרינן אלא בראוי אבל אינו ראוי לא מהני התירא דדיעבד. ה"נ דוקא בנדבק למטה שרי דיעבד אבל למעלה לא מהני התירא דדיעבד כיון דקודם שגמר האות לא היה ראוי להיקף גויל משום איסור גרירה בסכין. והשתא עפי"ז שפיר הוכרח הרשב"א להביא הא דר"ז דכל הראוי כו' ומתפרש הכא הא דר"ז כמו בכל מקום. ומ"ש למטה כשר אינו סותר עצמו להירושלמי דס"ל ניקב כל תוכו פסול כתי' א' דב"י וכמו שהקשינו לעיל דגם מ"ש למטה כשר הוא לתי' א' דב"י אלא דכשר משום דיעבד ודיבוק באורך כל האות פוסל גם בנעשה אח"כ מהלל"מ ודלא כתי' ב' ומיושב בעז"ה מכל מה שעמדנו בזה

ואכתי איכא למידק בהא. דהנה מבואר בב"ח או"ח (סי' ל"ב) גבי דבוקות האותיות אם נמצא בשעת קה"ת סמכינן על הרשב"א דאמר כדר"ז דאמרי' כל הראוי כו'. וכ' הב"ח דגם בנמצא בשבת אין מוציאין אחרת דמדין ס"ת ראוי לגרירה רק ארי' הוא דרביע עליה משום איסור שבת. וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' ל"ב סקי"ח) אלמא דעיכובא דדינא מקרי אינו ראוי כל שהוא מדין ס"ת. ומה"ט בנדבק למעלה קודם שגמר האות מיחשיב אינו ראוי. והא הא דאינו יכול לגוררו הוא מדין ס"ת דמו"ג בעינן בכתיבה ולא בסכין: איברא דבשו"ת שאג"א (סי' ו') הובא מחלוקת בזה שכ' שם בשם שיבולי לקט (כלל א' סי' ט') במתפלל ושמע קדיש או קדושה כיון שאינו יכול לענות א"א לו לצאת י"ח בשמיעה ודמי לדר"ז דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבתו. אמנם התוס' בסוכה (לח) ד"ה שמע כ' בשם רש"י ובה"ג דהעומד בתפלה ישתוק וישמע ויצא י"ח. וכ"כ התוס' בברכות (כ"א) ד"ה עד בשם ר"ת ור"י. אלא דמטעם אחר אמרו שלא לשתוק ולשמוע דשומע כעונה והוי הפסק. וכ' השאג"א שם דטעמא דהני רבוותא דהעומד בתפלה שומע ושותק ויצא י"ח משום דאדם ראוי לענות אלא דארי' הוא דרביע עלי' מחמת איסור הפסקה וחשיב לדידהו ראוי לבילה ע"כ. הרי מבואר מזה דלדעת רש"י ותוס' בשם בה"ג ור"ת ור"י כל כה"ג הוה ראוי לבילה ומה דמדינא אינו ראוי לא משגחינן בהא כל שהוא ראוי לזה בטבע. אלמא דעיכובא דדינא מקרי ראוי כל שהוא ראוי בטבע ואפי' באותו דבר עצמו דהיינו משום