עבודת הכהן לא

והחילוק בזה מבואר והוא עצמו ממש תי' א' דב"י ועי' מ"ש לעיל (פ"ה) בדעת מהרי"ק, ועכ"פ לא הול"ל אלא דהתם אין הקרע באמצע האות אלא בסופו. א"ו מוכח ע"כ דס"ל כשי' המאירי וגם בש"ס מיירי נחלקה האות דהיינו שאין שיעור אות עד ההפסק ומקשו שפיר והוכרחו ליישב דהרא"ש מיירי בשקרא תינוק בינוני ואין מכירו ונתברר שיש כאן שינוי צורה ומשו"ה שוב אין לו תיקון ע"י תפירה ומטלית. ועיי"ש דנקט בלשון קושייתו פשוטות מ"מ ע"כ פשוטו' לא דוקא והזכיר פשוטו' משום דבש"ס מיירי בוי"ו תדע שהרי רמז שם בקו' למ"ש שם (אות ע"ג) ושם לא העתיק אלא דברי המרדכי ובסוף העתיק גם ד' המאירי ולא הכריע בזה כלום. ולהמאירי גם בכפופות דינא הכי א"ו כמו"ש. ועין ש"ך יו"ד (סי' ר"פ סק"ח) שהעתיק להלכה תי' הלבוש בזה ומוכח דס"ל גם כן כמו"ש

ועוד נראה דאפ"ל דגם המרדכי לא, כ' זה אלא באיפסק בנקב אבל בהפסק שלא בנקב מודה דכשר בכל האותיות ע"י קריאת תינוק בצירוף מה דלמטה. די"ל דס"ל כמהרי"ק שהובא לעיל (פ"ד) דנקרע באמצע האות פסול אפי' נעשה אח"כ. וא"כ ע"כ א"א לפרש דינא דש"ס בכל האותיות אלא דוקא בפשוטות דמשכחת לה היתר קריאת תינוק בלא צירוף מה דלמטה שיש לה אורך וי"ו עד ההפסק. מיהו כ"ז בנקב וכמו"ש לעיל (פ"ה) באורך בשי' מהרי"ק דפסולו משום חסרון הקפת גויל שפסול גם אח"כ מהלל"מ יעוי"ש. אבל איפסק שלא בנקב דפסולו מוכתבתם דבעינן כתיבה תמה וגולם א' גם המרדכי מודה דכיון דכשר מדינא בנעשה אח"כ משום דוכתבתם לא משמע אלא בשעת כתיבה סמכינן נמי על תינוק בצירוף מה דלמטה לברר אם יש כאן שינוי צורה

ובשו"ת הריב"ש (סי' ק"כ) כ' לענין מ"ם סתומה ולא חברה מכל צדדיה וכן רגל הא' שכתב בפירוד דלא מהני תינוק וז"ל ואין אומרים בכיוצא בזה להראות לתינוק ל"ח ול"ט שהרי אפי' טפש שבטפשים יקראנה מ"ם שהרי אין פסלותם מפני שדומה לאות אחרת אלא שאינה כתובה כהלכתה ולא אמרו להראותה לתינוק אלא בוי"ו הדומה ליו"ד וכן בביתי"ן כפי"ן שאם לא יכירו פסול וזהו להחמיר אבל לא להקל כו' וכן ודאי אין להכשיר פירוד רגל הא' בשביל שתינוק יקראנה א' שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עי"ן הפוכה כו' עכ"ל. והובא בט"ז (סק"ט) לראי' דבכפופות לא מהני תינוק אם נפסק וכן הביא זה בדרה"ח ה' קה"ת ללמוד מזה כן. ובעיני יפלא דאם נתפוס דבא לומר שאי אפשר שיטעה אפי' טפש שבטפשין שלא להכיר האות מפני הפירוד. א"כ יחלוק ע"ז המאירי במציאות ויאמר שיוכל היות שיטעה תינוק בינוני ולא יכיר מפני הפירוד ואיך אפשר שיהיה מחלוקת במציאות הטבע לבד מה שהוא נגד הדין המפורש בשו"ע (סי' ל"ב סעיף כ"ה) לענין שלכ"ס דבפירוד הא' מראין לתינוק בינוני הרי דיוכל היות שיטעה. ולכן נראה דבהא כו"ע ל"פ וס"ל דיוכל היות פירוד שאינו דק שמחמת זה לא יכירנו תינוק בינוני אלא דבא הריב"ש לומר דאפי' יכירנו תינוק אין מועיל כיון דאנן ידעינן שאינה כתובה כהלכתה ופסולה משום שאינו גולם אחד וכתיבה תמה. ומ"ש שאפי' טיפש יקראנה מ"ם כלומר כיון דאפי' אם טיפש שבטפשין ג"כ יכירנו עכ"ז פסול משום שאינו כתובה כהלכתה א"כ לא אמרו בכה"ג בדיקת תינוק. וא"כ כ"ז לא שייך אלא היכא דפסול מן הדין כגון שכתובה משעת כתיבה עם פירוד כהא דמיירי ריב"ש ומהרי"ק (שורש ס"ט). אבל בנפרד אח"כ שהוא כשר מטעמא דכתיבנא לעיל. עכ"ז כיון דיוכל היות פירוד באופן שלא יכירנו תינוק בינוני ולכן אע"ג דמדין כתיבה תמה כשר מ"מ מחמרינן לבדוק ע"י תינוק בינוני דשמא לא יכירנו ויהיה זה שינוי צורת האות דבזה ודאי אין נפ"מ דאפי' נשתנה אח"כ פסול וזה ברור

והשתא לפי מה שנתברר דאין מכל מ"ש בזה הט' ודרה"ח ראיה לפסול בנפסק אחר כתיבה ובפרט נפסק בלא נקב. נראה דיש לסמוך להקל עכ"פ בנפרד שלא ע"י נקב בנעשה אח"כ כהא דנידו"ד ושלא להוציא אחרת בנמצא בשעת קה"ת. רק לבדוק ע"י קריאת תינוק בינוני. דהא קיי"ל דהיכא דיש מחלוקת הפוסקים בכשרות האות שוב אין מוציאין אחרת משום דרבו המתירין לצאת י"ח קה"ת בציבור ולברך על ס"ת פסולה כמבואר, בפרמ"ג או"ח (סי' קמ"ג) ודרה"ח ה' קה"ת. א"כ ודאי יש לסמוך בנידו"ד על הסוברים דגם בכפופות וליכא שיעור אות עד ההפסק סמכינן להכשיר על ידי קריאת תינוק בינוני וע"י צירוף מה דלמטה מן ההפסק כל שנעשה ההפסק אח"כ

והנה בדיבוק אות לאות למטה שנמצא בשעת קה"ת כתב הב"ח (סי' ל"ב) שיש לסמוך על דעת הרשב"א בתשו' (סי' תרי"א) שהובא בב"י שם דס"ל דכשר אפי' לא גרר. וכן פסק הגאון דרה"ח בה' קה"ת ואע"ג דבשו"ע מפורש (סי' ל"ב) דאפי' למטה פסול בלא גרירה והוא עפימ"ש ב"י בשם הפוסקים דדחו הירושלמי מפני ש"ס דילן דאמר סתמא פסולה ואפי' למטה יעוי' בב"י שם. וכבר הוכיח בדרה"ח שם דלפי מה שדחו הפוסקים הירושלמי דמיני' הוציא רשב"א דלמטה כשר בלא גרירה. דמוכרח בש"ס דהא דפסול גם למטה הוא במוחלט כ"ז שלא גרר יעוי"ש. הרי דמפורש בשו"ע עפ"י דעת כל הפוסקים דפסול בלא גרירה ועכ"ז הסכים דרה"ח שם שלא להוציא אחרת ולסמוך על הרשב"א. כ"ש בנידו"ד דאיכא דעת הב"ח ומאירי וד"מ בדעת הטור. וגם דעת המרדכי ומהרי"ק שהובא בט"ז לענין נקב לא מוכח דדעתם כן בהפסק שלא בנקב. וכמו"ש לעיל דאפ"ל דמודים בהפסק בלא נקב שנעשה אח"כ דכשר ע"י קריאת תינוק בינוני ולצרף גם מה שלמטה. ונתבאר לעיל ג"כ דהכי מוכיחין דברי הלבוש ודברי חמודות וש"ך ביו"ד (סי' ר"פ). ודעת השו"ע ג"כ אין ברור ויותר מוכיח דס"ל כדעת המאירי שהרי כתב כלשון הטור אם נפסק א' מהאותיות שהוכיח מזה בד"מ מדכ' סתם ולא כ' פשוטות ש"מ דגם בכפופות מיירי. וגם דעת הרמ"א שהגיה על דברי השו"ע הפשוטות ג"כ לא ברירא דהא כתב ג"כ או שנפסק רגל הא'. אלא דהט"ז כ' דא"א להולמו מפני שזה נגד דעת המרדכי ומהרי"ק וריב"ש ומדלא מחלק מהרי"ק בין נידון דידי' שהי' משעת כתיבה לנפסק אח"כ שבתלמוד יעוי"ש. אמנם לפי מה שנתברר דכ"ז אינו מספיק לפסול הפסק שנעשה אח"כ וכ"ש שההפסק בלא נקב אפ"ל דאולי א"צ להגיה ברמ"א כלל,