עבודת הכהן כח

א"כ א"צ מהרי"ק לכל האריכות שהאריך בזה ואתי עלה למילף לה מן הירושלמי דס"ל דנחסר הקלף בתוך חלל האות פסול כמובא בטור או"ח (סי' ל"ב). דהא בפשיטות הוא פסול דהא זה עצמו הוא מ"ש בשבת (קט) ובחולין (קיט) מהא דאמרי במערבא כל נקב שאין הדיו עובר עליו פסול. א"ו ע"כ מיירי שניקב אחר כתיבה וסד"א דאחר כתיבה כשר בכל אופן ואפי' נחלקה לשני חצאי אותיות קמ"ל דפסול מכ"ש וק"ו מן הירושלמי

איברא דד' מהרי"ק באמת תמוהים לכאורה דהנה הב"י באו"ח (סי' ל"ב) הק' דאיך מכשירין שום אות בנוקבא כדאמרינן במנחות (כט) והא קיי"ל דכל אות שאין מוקף גויל פסול ותי' ב' תירוצים. תי' א' דדוקא דבוקות פסול משום מוקף גויל ולא נקב תי' ב' דדוקא בשעת כתיבה פוסל חסרון הקפת גויל אבל בנעשה אח"כ אינו מוקף גויל כשר. והשתא הא מבואר לפי"ז דניקב לאחר שכבר היה כתוב כתיקונו כשר לב' התירוצים וא"כ אמאי פוסל מהרי"ק בניקב אח"כ משום חסרון הקפת גויל. ומצאתי אח"כ בפרמ"ג באו"ח בא"א (סי' ל"ב סקכ"ג) שרמז לקו' זו יעוי"ש. וכ' ליישב דהטעם דאין צורת אות עליה הואיל ונחלקה כו' ע"כ והוא תמוה לפענ"ד. הן אמת שבס' דברי חמודות בה' ס"ת (אות ע"ב) כתב על מ"ש הרא"ש דאם נחלקה האות ע"י הקרע אין לו תיקון. וע"ז כתב בדב"ח בשם הלבוש וז"ל ולא דמי להא דאיפסק כרעיה דוי"ו דפ' הקומץ דכשר בבדיקת קריאת תינוק דהתם לא נשתנה צורת האות ע"כ. התם שפיר קאמרי דהא עיקרו דתינוק הוא להבחין על ידו אם נשתנה צורת האות ע"י ההפסק או לא משו"ה יש לפרש ד' הרא"ש דאי אין תינוק מכירו וחזינן שנשתנה צורת האות אין לו תיקון ע"י מטלית וכה"ג. אמנם בשו"ע שם דאמר או שנשתנה צורת האות או נחלק ע"כ נחלק לאו נשתנה צורת האות ומ"מ פסול מטעם אחר וע"כ משום חסרון הקפת גויל וכמו"ש מהרי"ק. וכן בש"ך שם (סק"ז מה שהביא שם בשם הב"ח שהפרמ"ג רמז לזה מפורש שם הטעם דנקרע באמצע האות משום הקפת גויל. וכן במהרי"ק עצמו ע"כ לאו משום דנשתנה צורת האות דאלת"ה א"כ א"צ מהרי"ק לכל האריכות שהאריך ולמד פסולו מן הירושלמי דהא בפשיטות הכל מודים דנשתנה צורת האות פסול ולא הול"ל אלא דאם נקרע באמצע האות ונפסד צורתו תו לא מהני מטלית להחזירו לצורתו משום דנמצא שנעשה אות שלא ע"י כתיבה וכדעת הרא"ש הנ"ל. אבל הא דהאריך להוכיח פסולו בלא המטלית לא איצטרך לאשמועינן כלל. א"ו דטעמא משום מוקף גויל וסד"א דמהני מטלית לענין חסרון הקפת גויל וביותר שהרי נזכר שם בהדיא דפסולו משום הקפת גויל. מיהו בד' הב"ח שהובא בש"ך שם י"ל דמיירי בנקרע בשעת כתיבה כדמוכח ג"כ למעיין שם. דכל דבריו שם הוא על תחלת הכתיבה אם מותר לכתוב חצי אות ביריעה וחציו על המטלית. אבל מהרי"ק כבר הוכחנו דמיירי גם אחר כתיבה ודאי צ"ב דאח"כ אין פסול נקב משום הקפת גויל לשום תי' מתירוצי הב"י

ולכן נראה ליישב עפימ"ש הט"ז באו"ח (סי' ל"ב סקי"ד) אהא דכ' השו"ע בנעשה אין מוקף גויל אח"כ כשר דע"כ זהו דלא כהירושלמי דמייתי שו"ע לעיל (סעיף ט"ו) דניקב כל תוכו של אות פסול ונשאר בצ"ע דכיון דכ' השו"ע כתי' ב' א"כ אמאי הביא הירושלמי להלכה. ועמדו ע"ז האחרונים דהא גם לתי' א' אינו דהא לתי' א' אין פוסל כלל חסרון מו"ג ע"י נקב והנכון בזה הוא מ"ש הגאון דרה"ח בה' קה"ת וכן מצאתי אח"כ בס' עצי לבונה ליו"ד (סי' ר"פ) בשם חכם אחד דלתי' א' הא דאין פוסל נקב היינו כשאין הנקב ממלא כל הריוח שבין אות לאות השני שיש עוד גויל מן הנקב עד האות השני. ולכן הנשאר מגין על הנקב וכמו"ש ט"ז שם (סק"ח) גבי ניקב כל תוכו דירושלמי דדוקא כל תוכו אבל נשאר קצת גויל כשר דהנשאר מגין משא"כ דבוקות הרי ממלא כל הריוח ואין מגין ולפי"ז בניקב כל תוכו דירושלמי דאין מגין דומה לדבוקות ע"כ. ועפי"ז י"ל דס"ל למהרי"ק דאם הקרע באמצע האות הוי זה כמו נקב בין אות לאות וממלא כל הריוח באין מגין דה"נ הנקב בין חצי אות זה לחצי אות השני. ובמה שזה תוך האות עצמו הוא כ"ש מהא דירושלמי שהאות שלם וניקב בחללו כמו"ש מהרי"ק, ועי' בב"ש באה"ע (סי' קכ"ה) מש"ש (סקכ"ט) דקיי"ל כחומרת ב' התירוצים. ועפי"ז יהיה מיושב קו' ט"ז הנ"ל על השו"ע דשפיר פוסק כהירושלמי דניקב כל תוכו פסול לחומרא כתי' א' וכמו"ש

פרט ה

כתב הב"ח באו"ח (סי' ל"ב) אהא דכ' הטור ניקב רגל הימיני של ה' אם נשאר כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול ואם נפסק אחד מהאותיות אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול וע"ז כ' הב"ח ומשמע לי מדכתב בסתם אם נפסק דבין בנקב ובין שלא בנקב ולא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב תחלה בכשרות ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחלה לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב. מיהו אם ההפסק הוא באותיות הפשוטות כגון וי"ו ונו"ן ויש שיעור וי"ו נו"ן עד ההפסק יש להכשיר אפי' נעשה כן מתחלה אבל אם לא היה עד ההפסק מתחלת כתיבה אלא כמלא אות קטנה דידיה אין להכשיר כיון שלא נכתב כתיקונו מתחלה כו' ע"כ. ומבואר דס"ל דמ"ש הטור ואם נפסק אחת מהאותיות כו' קאי על כל האותיות ולאו דוקא הפשוטות כגון וי"ו ונו"ן מדכתב אח"כ מיהו אם ההפסק הוא באותיות הפשוטות כו' משמע דמעיקרא מיירי מכל האותיות. אמנם הרמ"א הגיה בשו"ע (סעי' ט"ו) על מ"ש השו"ע כלשון הטור ואם נפסק אחת מהאותיות כו' וע"ז כ' הרמ"א הפשוטות כגון וי"ו זיי"ן כו'. ובט"ז כ' שם (סקט) דדוקא כגון וי"ו או זיי"ן וכה"ג ומי רי דלא מצרפינן מה דלמטה מן ההפסק להראותו לתינוק ביחד אלא או שנפסק לגמרי שמההפסק ולמטה אין עוד כתיבה או שמכסין לתינוק מה שמההפסק ולמטה ובזה דוקא מהני תינוק כשאנו מסופקים על שיעור אורך האות אם יש לו שיעורו עד ההפסק. אבל בשאר אותיות הכפופות כגון נפסק יוד"י האלף והפ"א וכה"ג לא מהני תינוק וה"ר ממהרי"ק (שורש ס"ט) שהובא בב"י (סי' ל"ו) וז"ל על יוד"י האל"ף והפ"א שאינם נוגעים