עבודת הכהן כ

על ה"א משום הא דר"ל כו ממילא הך טעמא הוי נמי לקו"ף כדאמרי' בשבת מ"ט דקוף כו' כדר"ל כו' יעוי"ש

והשתא עפ"י הנחה זו נבוא לביאור שי' הרלב"ח הנ"ל ובמה דהרד"ך פליג עלי'. והוא דהרלב"ח מפרש סוגי' דמנחות דלא כשי' יש מי שהורה ודלא כשי' הריב"ש. אלא הכי מפרש לה. דבעצם צורת ה"א ס"ל כריב"ש דניתן מסיני שיהא נפרד כחוה"ש לבד. ובצורת חי"ת ס"ל כהך יש מי שהורה דניתן מעיקרא שיהיה לו חטוטרא. והא דבפ' הבונה לא בעי מ"ט חטרי' לגגי' דחי"ת ותלו כרעא דה"א. י"ל ג"כ דטעמי' דהוה ס"ל דא"צ לזה רק לתת הבדל בין חי"ת לה"א, דהקב"ה נותן האותיות רצה שיהא הבדל טוב וניכר ה"א בפירוד כחוה"ש וגם חוטרא לחי"ת. דבשני הסימנים הוא הבדל טוב וניכר

והא דבעי טעמא במנחות ה"פ. דמעיקרא הוה סבר דלא ניתן הפרד לה"א רק כחוה"ש ולא יותר וטעמא דמלתא הוא משום דה"א רומז על עוה"ז שדומה לאכסדרה בעלת ג' מחיצות ורביעית פתוח כדאמרי' בב"ב (כ"ד) ומנחות (כ"ט). ואם יהיה פירוד יותר אין זה אכסדרה בעלת ג' מחיצות רק בעלת שתי מחיצות ושלישית משהו. ומשו"ה אי אפשר שיהיה הפירוד יותר מחוה"ש. דלא ליבטל בזה עיקר צורת הה"א ומשו"ה כיון דחוה"ש לא ניכר כ"כ קבע הקב"ה חוטרא לחי"ת להבדילו היטיב מן הה"א. ולפי"ז א"צ לשאול טעם על חוטרא דחי"ת. אבל השתא דדוקני תלו לכרעי' דה"א. פי' כמו"ש הריב"ש שעשו הפרד רב. א"כ ע"כ ס"ל דגם בהפרד רב לא בטל מיניה שם וצורת אכסדרה. א"כ שוב שכיר בעי דמ"ט חטרינן לגגי' דחי"ת. כלומר בודאי יש טעם אחר על חוטרא דחי"ת לבד הטעם להבדיל מן הה"א, דאי משום הבדל א"צ כלל לחטוטרא רק לעשות פירוד גדול לה"א כיון דגם בפירוד גדול לא בטל מיני' צורת ה"א שהוא צורת אכסדרה. וכהא דשאיל בפרק הבונה מ"ט פשיט כרעי' דגימל כו'. ומשני משום חי ברוש"ע פי' דבאמת כל הני סימנים בלאו טעמא דהבדל יש לכל אחד טעם אצל הקב"ה. ושוב בעי א"כ מ"ט דה"א דתלי כרעי' ומסיק כדר"ל כו' לרמוז פתח לתשובה ואתו דוקני ורומזים לפתח גדול וכמו"ש הריב"ש

ומבואר מכל מ"ש דהנפ"מ בין שי' הריב"ש לשי' הרלב"ח. דלהריב"ש עיקר צורת ה"א בהפרדת הרגל דוקא. אבל חי"ת נהי דעושין לו חטוטרא. מ"מ צורת חי"ת הוא גם בלא חטוטרא. אך נפמ"ש לשי' הרלב"ח עיקר צורת חי"ת הוא עם חטוטרא ובלא"ה לאו חי"ת הוא. וממילא לפי"ז אם הדביק רגל ה"א לגגו יהי' נפ"מ בין שי' הריב"ש לשי' הרלב"ח דלריב"ש מקרי זה שנשתנה צורתו לצורת אות אחרת. שהוא צורת חי"ת. משא"כ לרלב"ח אפי' הדביק רגל ה"א לגגו אכתי לאו חי"ת הוא. דהא עיקר צורת חי"ת הוא עם חטוטרא. והך לית לי' חטוטרא. אלא דמ"מ נשתנה צורת עצמו מיהת הוי. דהא עיקר צורת ה"א שיהא נפרד מגגו

ולפי"ז להמבואר מד' הפוסקים דעיקר פסול שלכ"ס תליא בשינוי צורת האות קודם התיקון כמובא בב"י שם (סי' ל"ב) וכבר נתבאר דיש חילוק בין צד"י לאל"ף וכה"ג, דבצד"י וכה"ג דבפירודו נדמה לאות אחרת דנעשה יו"ד נו"ן בזה לא מחלקינן בין נראה הפירוד להדיא או לא. דמ"מ יש כאן שינוי צורה קודם התיקון. משא"כ ביודי"ן דאלפי"ן שנפרדו דדוקא כשנראה הפירוד להדיא אז הוה שינוי צורה קודם התיקון. אבל בלא נראה הפירוד קודם התיקון להדיא מותר לתקן אח"כ. וכ"ז מפורש יוצא עפימ"ש לעיל בשם הפוסקים וכן מבואר בהמ"כ שבב"י (סוס"י ל"ו). ולפי"ז לענין חק תוכות נמי דעיקר פסולו תלוי ג"כ בשינוי צורה קודם התיקון כמבואר לעיל דהיכא דצורת אות עליו גם קודם החקיקה שרי כמו באותיות הדבוקות. א"כ כיון דפסול ח"ת ושלכ"ס פסול אחד להם. דתליא בשינוי צורת האות. ומשו"ה עכצ"ל דלענין ח"ת נמי מחלקינן בין נדמה צורתו לצורת אות אחרת או לא: א

ולכן לשי' הריב"ש הנ"ל דבנדבק רגל הה"א לגגו הוי זה נדמה צורתו לצורת אות אחרת דנדמה לחי"ת ומשו"ה אין חילוק בין נדמה צורתו לצורת אות אחרת או לא. ואפי' בדיבוק דק דכו"ע קרו לי' ה"א נמי אין להפרידו משום ח"ת וזהו שי' הרד"ך שטען על הרלב"ח מה לי דיבוק עב או דק משום דקם לי' בשי' הריב"ש. אמנם הרלב"ח ס"ל בנדבק הרגל לגגו לא נדמה לאות אחרת דאכתי לאו חי"ת הוא דצורת חי"ת הוא עם חטוטרא. רק דמ"מ נתקלקל צורת עצמו מיהת הוי. דגם ה"א לא הוה דצורת ה"א הוא נפרד מגגו ומשו"ה שרי לתקן ולהפריד בלא נראה להדיא. ואינו פסול להפריד אלא בנראה הקלקול להדיא. אבל בלא נראה להדיא שרי כמו פירוד יודי"ן דאלפי"ן לענין שלכ"ס וזה נכון

פרט ח

ומעתה נשוב לנידו"ד. הנה עוד ראיתי לפר"מ שע"י איזה דקדוקים בשו"ע עושה פירוש חדש לעקור כל עיקר דין פירוד הצד"י והשי"ן לפי מה שנוהגין עתה לכתוב. ועולה בדעתו לומר דהשו"ע והפוסקים לא פסלו בזה שלכ"ס רק אם כתב גוף הצד"י ביושר וכן יו"ד הג' של השי"ן ביושר דאז בפירודן הם ב' אותיות ממש. אבל כמו שנוהגין הסופרים שכותבין גוף הצד"י מתעקם לעמוד תחת היו"ד שלה וכן היו"ד הג' של השי"ן מתעקם רגלה לצד עי"ן בזה לא נדמה בפירודו לב' אותיות. ודייק לה מדכ' השו"ע גבי צד"י ושי"ן מלת שכתב וגבי חי"ת שבקה גם למה כתב שכתבה ולא שנפרדה ועכצ"ל דכונתו דלבד הפירוד עוד עשה שינוי בכתיבה וכמו"ש לעיל אז דוקא פסול. עכת"ד פר"מ. הנה בזה רצה להתחכם על שורת האמת. אבל האמת עד לעצמו דאין לחלק בזה כלל ולא עלה ע"ד השו"ע כן מעולם וכמו שיבואר בעז"ה. ואי מדיוקא וכי אנן אדיוקא ניקום ונסמוך. וכבר נודע דאין לדקדק בלשונות הפוסקים כמו שמדקדקים בעלי הדרוש בפסוקים ומדרשים. ובאמת אין דקדוקיו מוכרחים כלל כמו שיבואר לקמן. ומתחלה ראיתי לבאר דלחנם נתחכם בזה בעיקר סברתו. ולדינא אין לזה קיום כלל

הנה דבריו אלו בסברתו זאת סובבים על מה שהניח כבר במכתבו דפסול שלכ"ס תלי' בקלקול הקריאה.