עבודת הכהן יט

אסור משום שלכ"ס. אבל אם גם קודם התיקון אכתי צורתו עליו רק שאינו גולם אחד שרי לתקנו לעשותו גולם אחד אפי' אחר שכתב לפניהם. עכ"ז הכא לא שייך היתירא דדיוק זה. דזה לא דייקינן אלא היכא דקודם התיקון עכ"פ צורתו עליו דהיינו בלא נראה הפירוד להדיא אבל בנראה הפירוד להדיא דאז נפסד צורתו לא וא"ש השתא מ"ש כב' זייני"ן בכף הדמיון משום דלאו ב' זייני"ן ממש. אלא דגם חי"ת לא הוה. וזמ"ש ונשתנה צורת האות ולא כ' ונשתנה לצורת אות אחרת. ומבואר דשפיר הוציא הפרמ"ג מזה דהתירא דיודי"ן שבאלפי"ן שנפרדו דדייקינן מאין תולין דשרי לתקן אח"כ לא דייקינן בנפרד להדיא. דהא כן מבואר בהמ"כ. וטעמא משום דאז יש כאן שינוי צורה קודם התיקון אע"ג דלא נדמה לאות אחר כמו בקוף להרא"ש. וכ"ז ברור בעז"ה. והנה עם כל המבואר אשכחנא פתרי ואמינא פרפרת אחת להבין ד' חכמים וחדותם וכמו שיבואר

פרט ז

כתב המג"א (סימן ל"ב סקכ"ז) בשם הרלב"ח דאם נדבק רגל הה"א לגגו כחוה"ש באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א מי שמקיל להפריד אין מוחין בידו. וכ' המג"א שהרד"ך חולק ע"ז וס"ל דמה לי דק ומה לי עב הכל אחד ע"כ. וצריך להבין במאי פליגי בזה. ודעת הרלב"ח באמת תמוה במה שהכשיר בזה ע"י תינוק דהא מבואר בפוסקים דתינוק לא מועיל בענינים אלו אלא בנסתפק לן אם נדמה האות לאות אחרת אבל אם אנו רואין שנפסד צורת האות מה מועיל תינוק. ועי' בט"ז או"ח (סי' ל"ב סק"ט) מה שהביא כן בשם מהרי"ק וריב"ש. וכיון דאנן ידעינן שנפסד צורת האות א"כ כשמפרידו ועושהו ה"א הוי זה חק תוכות

ונראה לבאר זה עפימ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ק"כ) שיש מי שהורה שאות הה"א אפי' אם נתחבר למעלה לגגו לא פסל בדיעבד. והביא ראיה מדאמרי' במנחות (כ"ט) אמר רב אשי חזינא להני ספרי דוקני דחטרי ליה לגגי' דחי"ת ותלו ליה לכרעא דה"א כו' ומדאמר לספרי דוקני נראה שאינו לעיכובא אלא למצוה מן המובחר. וכ' הריב"ש ע"ז ואין זה נכון בעיני שהרי נזכר זה בברייתא פרק הבונה (ק"ד) שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן ומשמע דלעיכובא קאמר והראיה ההיא יש לדחותה דאע"ג שהיו הדייקנים עושים למצוה מן המובחר מ"מ גם הסופרים הקודמים תלו לכרעא דה"א רק החילוק הוא שהקודמים לא היו עושין רק הפסק דק כחוט השערה והדייקנים לא היה די להם בהפרד כחוה"ש אלא היו תולין אותה הרבה שיהא פתח נראה לעינים לעשות פתח גדול לתשובה כו' עכ"ד. והנה הך יש מי שהורה בודאי היה א' מן הגדולים שבדורו. ולא מסגינא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה. דהנה בלא"ה קשה מה היה חי"ת ומה היה ה"א אצל נותן האותיות מסיני להך יש מי שהורה כיון דפירוד הה"א וחוטרא דחי"ת דוקני חידשו למצוה מן המובחר. ועכצ"ל דס"ל דצורת חי"ת הוא עם חטוטרא. וא"כ לק"מ מברייתא שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן פי' שלא יעשה חטוטרא לה"א. והא דר"א במנחות דאמר דחזינא לספרי דוקני כו' ה"פ דחזינא דגם אינהו חטרו לי' לחי"ת כסופרים הקודמים ומ"מ תלו לי' לכרעא דה"א. ואע"ג דבלא"ה יש היכר אינהו עבדי היכר גדול למצוה מן המובחר

אמנם לפי"ז צריך ביאור הא דפריך שם במנחות מ"ט חטרי' לגגי' דחי"ת וקאמר לרמוז חי ברומו של עולם. דק' ע"ט לא בעי בפ' הבונה שם טעמא לחוטרא דחי"ת כדבעי טעמא דפשיט כרעי' דגימ"ל לגבי דל"ת ודל"ת גבי גימ"ל ומ"ט תלי' לכרעי' דקו"ף ויהיב טעמא אכל הני. ה"נ לימא מ"ט חטרו לגגי' דחי"ת כדבעי במנחות ונימא טעמא כדהתם ועכצ"ל דא"צ לשאול טעם כלל על חוטרי' דחי"ת דהא בלא"ה אי לאו הך חטוטרא הוא ה"א גמור. משא"כ בפשוט כרעי' דגימ"ל לגבי דל"ת ודל"ת לגבי גימ"ל. התם ליכא הך טעמא דאיתא גבי חטוטרא דחי"ת משו"ה בעי מ"ט פשיט כרעי' כו'. וה"נ בעי מ"ט תלי' כרעי' דקו"ף משום דהא כל האותיות בעי שיהיו גולם אחד וגם ה"א הוא בכלל זה לבד הקו"ף ומשו"ה בפי למה יצא הקו"ף בזה מכלל כל האותיות א"כ קשה לפי"ז איך שואל טעם במנחות. ואי דפריך לדווקני דתלו לי' לכרעא דה"א א"צ חטוטרא דחי"ת להיכר. ז"א חדא דמה הועילו בזה. דהא דוקני נחתו הכא לעשות היכר טוב. ועוד וכי משום מצוה מן המובחר יכולין לשנות צורת האות מכמו שניתן בסיני

ועכ"ז י"ל דה"פ דק' על הנך דוקני כיון דצורת ה"א לא ניתן מסיני שיהא נפרד כמו קו"ף דצורתו של קו"ף ניתן שיהא נפרד דוקא. א"כ ממילא כיון דכתיב וכתבתם שיהא כתיבה תמה והיינו שיהיו כל האותיות גולם אחד כמו שהובא בב"י (סי' ל"ב) בשם הראשונים. וממילא גם ה"א בכלל הך גזה"כ דוכתבתם. א"כ איך רשאין דוקני להקל על גזה"כ דמה"ת. ועכצ"ל דמקובלים דקפידא של וכתבתם לא קאי על ה"א. א"כ יש לשאול טעם על נותן האותיות על חטוטרא דחי"ת כדשאיל פרק הבונה על ג' וד'. בשלמא אם גם ה"א בכלל וכתבתם ולא הותר להיות נפרד. שפיר א"צ טעם אחר רק משום דבלא"ה הוא ה"א. מיהו השתא כיון דלפי האמת מותר להפריד הה"א ואינו בכלל גזה"כ דוכתבתם א"כ ודאי יש טעם דניתן חטוטרא לחי"ת. דמשום הבדל ה"א מחי"ת מ"ט לא ניתן מעיקרא שיהא ה"א דוקא נפרד וא"צ חוטרא לחי"ת. וקאמר דהחטוטרא רומז לחי ברוש"ע. והדר בעי מ"ט יצא ה"א מכלל האותיות דמותר להפרידו. ומשני דבהיתר זה רומז על פתח לתשובה וכמוש"ש בגמרא

איברא דלהריב"ש עכצ"ל. דס"ל דצורת חי"ת וה"א שניתן בסיני מעיקרא הוא. בה"א פירוד כחוה"ש וחי"ת בלא חטוטרא. ודוקני חידשו דתלו לה"א טובא וחטרו לגגי' דחי"ת. ובפ' הבונה לא בעי מ"ט תלי לכרעי' דה"א משום דאי לאו הכי הוא חי"ת ממש. רק במנחות בעי לדוקני דתלו לכרעי' דה"א טובא א"צ להיכר חטוטרא. וקאמר משום רמז ברוש"ע. ושוב בעי דא"כ חטוטרא מוכרח א"צ היכר יותר בין ה"א לחי"ת מהיכר החטוטרא דבזה ניכר טובא. ואמאי תלי לכרעא דה"א ומשני לרמז פתח לתשובה. והא דלא מקשה ג"כ מ"ט תלי לכרעי' דקו"ף כדפריך בשבת. משום דשינויא דשני