עבודת הכהן טז

אות ומשו"ה באל"ף שנפרד דלא נתקלקל קריאת התיבה מחמת הפירוד אפי' בנראה להדיא כשר לתקן אח"כ וה"ה צד"י בלא נראה להדיא. אמנם כ"ז ליתא דעיקר יסוד שהניח דהדברים לא משמע אלא דיבור דוקא הוא טעות. ולא עמד בזה על עיקר ביאור מלת הדברים ששורש שלו הוא מן דבר ביחיד ודבר לחוד ודיבור לחוד ואם כה ואמר איך יפרש כל מלת דבר בתנ"ך במקומות שא"א לפרש דיבור כמו שמות (א' פ' י"ח) מדוע עשיתן הדבר הזה כו' ושופטים (ו' כ"ט) מי עשה הדבר הזה. ומלכים ב' (י"ז א') ויעשו דברים רעים כו'. ועמוס (ג' ז') לא יעשה ה' דבר כו' וכן הרבה. אמנם ביאור מלת דבר הוא ענין. ומורה על אותו ענין שעליו בא בעל המאמר בסיפורו, והעד לזה שהאונקלס וכן תרגומי תנ"ך שומרים תמיד לתרגם מלות דבר דברים דברי פתגם פתגמיא פחגמין ועל וידבר דברת דברתי מתרגמין וימלל מללת מללתי. כי דבר הוא שם ודיבור הוא פעל כנודע למדקדקים. והספר כשמזכיר מלת פתגם בארמי או דבר בלה"ק הכונה ענין המדובר אז לבעל המאמר. כי יסוד פירוש פתגם הוא ענין, ולפי"ז מלת דברים ברבים הנגזר מן דבר ביחיד פירושו ענינים אשר עליהם יכוין בעל המאמר. ולכן הך והיו הדברים הביאור בזה שיהיו הענינים כסדרן. ואות אחד הוא ג"כ דבר שפירושו פתגם וענין כלומר שיהיו הענינים דהיינו האותיות נכתבין כסדרן

הן אמת שמצאנו לחז"ל שדרשו בכ"מ מן מלת דבר דיבור ג"כ כמו בב"מ (ע"ה ב') נשך כל דבר אשר ישך אפי' דיבור אסור. אך י"ל שהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן מבואר מד' הר"ן פ' נערה (מ"ו) אהא דבעי ר' ירמי' שכרן בקרקע ופחות משוה פרוטה מהו. וכ"כ ג"כ בחי' ריטב"א שם. דריבית דברים הוא דרבנן. אך בס' שער משפט בשער דעה (סי' קס"א) הביא בשם שו"ת הריב"ש (סי' קמ"ז) דס"ל דהוה מה"ת. וכן מבואר בתוספות קדושין (ח' ב') אהא דאמרינן מנין לבע"ח שקונה משכון שנ' ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין. וכ' התוס' דדייק מדכתיב ושכב בשלמתו וברכך ואי לא הוה קונה לי' א"כ כשמברכו הוה ריבית דברים ע"כ. הרי מבואר דס"ל דהוה מה"ת דאל"כ לא מוכח מידי. אך י"ל דהוה בכלל מ"ש שם בב"מ (ס"א א') מנין לרבות כל דבר ת"ל כל דבר אשר ישך וכמו"ש תוס' שם אפי' עצים ואבנים. והיינו משום דכל דבר פירושו כל ענין. ויש לכלול גם דיבור בכלל ענין דשם ענין נופל גם על דיבור ולכן י"ל דלאו מדבר מפרשינן דיבור. אלא מכל דבר נפק"ל כל ענין הניתוסף על ההלואה אסור וגם דיבור בכלל זה. וכה"ג י"ל ג"כ בהא דב"מ (מ"ד א') דנפק"ל לב"ה שליחות יד ע"י שליח מעל כל דבר פשע דלאו מדבר מפרש לים דיבור נפק"ל אלא מדאמר כל משמע כל שליחות יד ומרבה ע"י שליח ג"כ. ובהכי ניחא לב"ש שם דמיבעי להו הך על כל דבר פשע למחשבה כמעשה ולכאורה כמו דדיבור לאו מעשה ה"נ לאו מחשבה הוא. ולפמ"ש דמרבה מכל א"ש. והא דדרשינן שם בב"מ (נ"ז) מעל כל דבר פשע לכלל ופרט וכלל יעוי"ש. צ"ל מיתורא דדבר דנימא על כל פשע ותו לא. וגם אי הוה אמר על דבר פשע הוי כלל ולא פרט

ובשבועות (מ"ט) דרשינן דשביעית משמטת השבועה מוזה דבר השמיטה ואפילו דיבור משמטת. והנה הרמב"ם (פ"ז משמיטה) מייתי לה מלא יגוש. ולכאורה יפלא דהא בגמ' נפק"ל מוזה דבר השמיטה והרגיש בזה בכ"מ שם ולא אמר בה מידי. שוב ראיתי בס' רביד הזהב פ' ראה ע"פ זה שעמד בזה ומביא בשם רדב"ז משום דדבר מיבעי לן שיאמר משמט אני כדתנן בשביעית (פ"ז) ועדיין צריך תלמוד דאיך אמר בגמ' מוזה דבר כו'. וכ' שם ברביה"ז דצ"ל דהגמרא לישנא בעלמא נקט אך אפ"ל דהא דאמרי' במתני' דשביעית שם שיאמר משמט אני וכן הא דרוצח שם דדריש מוזה דבר הרוצח דאם באים לכבדו יאמר רוצח אני שהוא אסמכתא ומדרבנן ולאו מה"ת. והא דשבועה דמשמטת דאמרי' בגמרא מוזה דבר השמיטה ס"ל לרמב"ם דע"כ לאו מדבר מפרש ליה דיבור אלא דנקט רישא דקרא וסמיך אסיפי' דאמר לא יגוש. וע"י ב"ב (ק"ך) ברשב"ם ד"ה ואין חכם מיפר שכ' דהכי משמע זה הדבר זה הדיבור כמו שכתוב בפרשה מעכב לזה בהתרה ולזה בהפרה ע"כ. י"ל ג"כ דלאו דוקא דבר מפרש דיבור אלא לישנא בעלמא נקט והעיקר נפק"ל מדאמר זה הדבר שפירושו זה הענין כלומר שיהא בענין הכתוב בפרשה

ועכ"פ איך שיהיה אפילו נימא דהנך דרשות דדיבור הוא ממלת דבר עכ"ז הא ע"כ לאו למימרא דוקא דיבור ולא דבר כדמפרש פר"מ דברים דיבורים דוקא. אלא דפשטי' ועיקרי' דדבר הוא פתגם וענין. אלא דמשתמע נמי דיבור. ואפשר שהוא ע"ד דאמרי' בריש חגיגה (ב) לענין יראה יראה ועוד רבות כאלה. א"כ לפ"ז ע"כ והיו הדברים אין להוציא מפשטי' דמיירי בפתגם וענין דגם אות אחד הוא ענין. ועפרמ"ג או"ח בא"א (ריש סי' ל"ב) שכ' להדיא דאות א' דבר מקרי בכלל והיו הדברים יעוי"ש וזה ברור

פרט ה

גם מ"ש פר"מ ני' דעיקר פסול שלכ"ס הוא משום דנתקלקל קריאת התיבה ע"י האות המקולקל. אבל היכא דלא נתקלקל קריאת התיבה בשביל האות המקולקל לא מיפסל משום שלכ"ס. הא ודאי ליתא. דהא כבר מובא לעיל (פ"ב) מה שהביא ב"י דעת האגור דלר"ת דקוצו של יו"ד השמאלי מעכב משו"ה אם מתקנו אח"כ פסול משום שלכ"ס. והשתא אמאי פסול והא ודאי בשביל שאין להיו"ד עוקץ השמאלי לא נשתנה קריאת התיבה מחמת זה ושפיר נקראת התיבה כהלכתה גם קודם התיקון א"ו דלאו משום הכי הוא. אלא דעיקר שלכ"ס דפסול הוא היכא דקודם התיקון אין לו שם וצורת אותו אות ותיקונו מחזירו לצורתו ושמו. ומשו"ה גם ביו"ד שאין לו עוקץ השמאלי לפי מה דס"ל לאגור דאין עליו שם וצורת יו"ד בלא עוקץ השמאלי וכמו"ש בשו"ת חב"י המובא לעיל (פ"ב) משו"ה אין לתקנו אח"כ דהרי היו"ד כתוב שלכ"ס. ומינה דבצד"י נמי באין הפירוד נראה להדיא דאע"ג דאין הקריאה נשתנה בשביל הפירוד מ"מ כיון דע"כ כל שאין מחובר אין זה צד"י רק יו"ד נו"ן ומשו"ה כשמחברו אח"כ ועושהו צד"י הרי כתב הצד"י שלכ"ס. ועפי"ז נסתר נמי קו' פר"מ שהק' על ראי' שהביא הרי"א שבב"י (סי' ל"ב) על עיקר דין פירוד הצד"י מק"ו מדיבוק הקו"ף שכ' הרא"ש דאין