עבודת הכהן קמה

בושט הוה מיעוטא דמיעוטא. ז"א דכל החששות טריפיות חד הוא ולמיעוט אחד יחשב אלא דילפינן מהאיך. אבל בתר דידעינן שהולכין אחה"ר וליכא למיחש לשום טריפות רק לנקיבת הושט דהוה נבילה ואוקמא מיעוטא לחזקת א"ז דשארי טריפיות לא שייך לאצטרופי לא"ז רק נקובת הושט שהיא נבלה הוה מיעוטא דמיעוטא דרוב כשרים והמיעוט דמטרפי לאו בושט מיטרפי והו"ל כמו רוב מומחין עכ"ל. וכן כתב ג"כ יישוב זה לקו' הרשב"א ומהרש"א הנ"ל בשו"ת פ"א (סימן נ"ח)

והשתא לפי"ז כיון דנקב בושט לענין אינה זבוחה הוה מיעוד"מ לא רצו התוס' להוכיח דרו"ע מחזקה משחיטה עצמה. דהא לענין חזקה דאינה זבוחה מיחשיב הרוב רוב גדול וחשוב שהמיעוט שלו הוא מיעוטא דמיעוטא. והוה מצינן למימר דדוקא מיעוט כזה דהוה מיעוטא דמיעוטא לא חשיב לאלומי חזקה שיהא כחה כמו הרוב. אבל רוב דעלמא שהמיעוט שלו הוא מיעוט חשוב מאלם כח החזקה ולא אמרינן רוב עדיף מחזקה. ומשו"ה אתו התוס' עלה למילף מפרה אדומה מכח חשש מיעוט טריפות בכלל דהוה מיעוט חשוב ומ"מ רוב עדיף מחזקה. מיהו התוס' בב"מ (כ) לפי המבואר בתוס' ב"ק (כז) דשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פסקי' למלתיה דבכל רוב אין הולכין אחריו להוציא מחזקת ממון ודלא כתוס' בסנהדרין (ג) דרוצים לחלק בזה כמו"ש האחרונים. עי' שב שמעתתא (ש"ד פ"ו) ובקונטרס הספיקות אבר בקצוה"ח (כלל ו') ואורים ותומים בקונטרס תק"כ (סי' קכ"ד) ושו"ת פרי תבואה (סי' כ'). וכיון דלא מחלק שמואל בזה וכללא אמר. א"כ גם רוב חשוב וגדול דהמיעוט הוה מיעוד"מ ג"כ אין מוציאין ממון על ידו. שפיר הוכיחו דחזקת איסור עדיף דבחזק"א מוציאין על ידו ובחזק"מ אין מוציאין

מיהו בעיקר ד' החת"ס לענין ספק נקוהו"ש אי הוה ס' בשחיטה כבר הארכנו בזה במקו"א להוכיח דודאי מסתמא כל שלא נולד שום ספק וריעותא ליכא חשש דנקוהו"ש מכח רוב בהמות כשרות דהא בספק בשחיטה גופיה כגון ספק שהא ודרס מ"מ בסתמא כל שלא נולד שום דררא ודבר מה להסתפק סמכינן על רוב מצוין א"ש דמומחין הן מיהו כי היכי דבנולד ספק למומחה עצמו דאפשר שהה ודרס הוי זה ריעותא ומוקמינן לה בחזקת א"ז. ה"נ בנולד הספק בניקב הושט ע"י ריעותא הוה חזקת א"ז נגד חזקת היתר דבהמה והוה ספק דאתחזק ואיקבע איסורא. ועמ"ש בזה בכלל ספק ניקב הושט

ועכ"פ קו' הנוב"י על הריב"ש עדיין במקומה עומדת ולכן נראה דעפ"י המבואר לעיל דהיכי דכבר היתה חזקה אחת לבדה בלא החזקה השניה ונדחית אז שוב לא מצטרפת אח"כ כשבא חזקה השניה. בזה מיושב שפיר קו' הנוב"י. דהא בשעה ששוחטין הפרה לא הים אז חזקת הטמא דאכתי אין מזין עליו כלל. ולא היה רק חזקת א"ז ונדחית אז. ותו לא מצטרפת בשעה שמזין על הטמא וא"ד להא דריב"ש דב' החזקות עומדין ביחד נגד הרוב בשעה שנולד וכמו"ש

ולהשלמת הגליון הצגנו פה תשו' א' מתשו' הרב המאוה"ג החריף ובקי איש תבונה וי"א מו"ה אברהם זקהיים נ"י חתן הגאון המחבר. כבוד ש"ב בא"א הרב הג' החריף ובקי כו' מוה' דוד שפירא נ"י

אחדשה"ט כו' וע"ד אשר נסתפק מעלתו לר"י דס"ל דח"ש אסור מה"ת כמבואר ביומא (ע"ה) אי הוה דוקא באיסור שאינו תלוי בזמן כמו חלב ונבלה ולא בתלוי בזמן כגון חמץ בפסח, וטעמא משום דעיקר הטעם מבואר שם לר"י משום דחזי לאיצטרופי. א"כ דלמא דוקא חזי לאיצטרופי לעולם. אבל תלוי בזמן א"כ בשיאכל ח"ש סוף הזמן ממש ליכא תו לאיצטרופי ומשו"ה גם בתוך הזמן ליכא איסורא ועוד נסתפק מעלתו איך הדין ביומא דמישלים זמני' בסוף הזמן דשוב לא חזי לאיצטרופי. וכתב פר"מ דאם נאמר דתלוי בזמן גם ר"י מודה יהיו מיושבין ד' הרמב"ם (פ"א מחמץ ה"ד) שכ' האוכל מן החמץ עצמו בפסח בכ"ש ה"ז אסור מה"ת שנא' לא יאכל כו' והקשה הכ"מ ל"ל קרא הא הרמב"ם פוסק בכ"מ דח"ש אסור כר"י ולהמבואר א"ש דאיצטריך שפיר לא יאכל בכה"ג, שוב חזר בו מעכ"ת דהא מוכח בריש פ' יוה"כ דביוה"כ אסור ח"ש מה"ת והוא תלוי בזמן עכת"ד פר"מ נ"י. והנה לא היה צריך כת"ר לחזור בו מישוב ד' הרמב"ם הנ"ל מהא דיוה"כ. דליכא לאוכוחי מהא אלא דבתוך הזמן אסור משום דחזי אז לאיצטרופי. אבל אכתי באוכל ח"ש בשלהי יומא דיוה"כ וז' של פסח ליכא תו לאיצטרופי ואיצטריך לרמב"ם ע"ז קרא

אמנם בעיקר מה שנסתפק לדינא אם אוכל סוף הזמן ח"ש וליישב בזה ד' הרמב"ם לא ראה כת"ר שכבר קדמוהו בזה רבותנו נוחי נפש שכ"כ הצל"ח לפסחים (ס"ג) ונישנית משנה זו בתשו' נוב"י מהד"ת חאו"ח (סי' נ"ג] וכ"כ הגאון חת"ס בליקוטי שו"ת חת"ס חלק ששי (סי' סה) ויישבו כן ד' הרמב"ם הנ"ל והחליטו כן דאיצטריך לאוכל ח"ש בסוף ז' ש"פ. וכ"כ הגאון רעק"א בתשו' (סי' קנ"ד) והוא סיים דצ"ע לדינא. וכן בשו"ת מנחת עני (סי' ו') מפורש ממש שאלת כת"ר באוכל סוף יום ז' ש"פ אי מותר מה"ת משום דתו לא חזי לאיצטרופי ומפלפל בסוגי' דר"פ יוה"כ ומסיק דליכא איסורא בכה"ג וכן, מבואר בשו"ת שאג"א (סי' פ"א) דהיכי דבאמת לא חזי לאיצטרופי אז ליכא איסורא כלל לר"י. ולפי"ז היה ראוי לסמוך לדינא על הגאונים הללו שיהא מותר ח"ש ביומא דמשלים זמני' בסוף הזמן ממש וליכא איסורא גם לר"י דקיי"ל כותי'

איברא דבעניותי אכתי מלתא דא לא מתברר לי והשתא דשלח מר קמן הך עלתא את האמת אני מגיד שלבי מהסס בה טובא, וכבוד הגאונים ז"ל במקומם מונח, ואצלי צע"ג לדינא אם לסמוך להתיר בזה. דהנה כבר עמדו התוס' שם בר"פ יוה"כ אהא דר"י דאמאי בעי לטעמא דחזי לאיצטרופי ואמאי לא קאמר מטעמא דברייתא דבסמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור דהא ידע ר"י מהך ברייתא דבסמוך מותיב לר"ל מינה ותי' דאי מכל חלב הו"א דעיקר