עבודת הכהן קלה

מדחה לראשונה לגמרי ולא שמשה הראשונה אלא עד שתבא חזקה אחרונה. וע"ז חולק הנוב"י וה"ר מד' תוס' הללו דאי לאו דרוב עדיף מחזקה אלא היה כחו כמו חזקה היה זה ספק אע"ג דחזקת טמא בא אח"כ יעוי"ש. וכבר הוכחנו לעיל מכ"מ דמצינו ממש כד' הגאון בי"מ. ולפי"ז צריך ליישב ראיה זו

ונראה דהנה בלא"ה באמת קשה בד' התוס' שם וכן שם בד"ה אתיא מפ"א שהק' דמנלן למילף רוב מפ"א דלמא משום חזקה וכתבו ע"ז וז"ל ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא ע"ח כו' ע"כ. ואין לזה מובן דמ"ש ממקוה דכיון שנמדד א"צ למדוד בכל פעם שטובל וסמכינן על חזקת המדידה ואפי' לא מדד אחר הטבילה אלא טבל והלך לו וכדמוכח מריש נדה (ב) כמוש"ש לעיל (פ"א) וכמו דאמרי' במקוה הרי טבל לפניך ה"נ נימא הרי הזה לפניך. הן אמת דברשב"א בחי' שם וכן בר"ן לא נזכר כלל תי' זה אלא תי' ב' דתוס' שם משום דהחזקה לא נתבררה בשעתה. אבל לתוס' לתי' קמא צריך יישוב. ואין לומר ולחלק דבמקוה אפ"ל דאיכא רובא ג"כ. דרוב הנמדדות אין מתמעטין על פחות ממ' סאה וא"כ יש רובא וחזקה. אמנם ז"א דהא חזינן בגמ' בכל מה שפלפלו גבי מקוה בריש נדה ובקדושין (עט) בפלוגתא דר"ש ורבנן במקוה שנמדד ונמצא חסר לא נזכר כלל, שום זכר מרוב זה רק דדנו בזה חזקה. ומנלן להמציא רוב מה דלא מצינו בגמ'. ובתוס' נדה שם (ג) בד"ה ושניהם כתבו דלרבנן הוה טמא ודאי משום תר"ל ולר"ש לא הוה אלא ספק. והשתא אי איכא הכא למימר רובא א"כ תיקשי טובא. דאמאי הוה לרבנן ודאי משום הא דמצרפינן חזקה דהשתא לחזקת טמא. דהא עכ"פ לא עדיפא חזקה דהשתא מחזקה דמעיקרא ומרובא וכבר העמיק הרחיב הגאון ש"ש (ש"ג) להחליש כח חזקה דהשתא טובא יעוי"ש. ועכ"פ הא פשיטא דלא עדיף מחזקה או מרובא. וא"כ הכא דאיכא רובא וחזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא ודמעיקרא אמאי הוה ודאי. ולר"ש אמאי הוה ספק נימא דנוקים חזקה נגד חזקה וניזיל בתר רובא. א"ו דלאו מלתא היא ואין לנו להמציא רוב מה דלא עצינו בגמ' בזה ולית כאן אלא ספיקא ומוקמינן אחזקה והשתא תיקשי דברי התוס' בחולין שם

אמנם נראה שיתיישב זה עפ"י המבואר לעיל (פ"ב) בטעמא דמלתא מה דמצינו באמת בכ"מ דחזקה אחרונה מדחה לראשונה לגמרי. שהוא משום דבשעה שנזדמנו ונזדווגו שני החזקות ביחד כמו במקוה בשעה שטבל הטמא בהמקוה. דמשעה זו עכ"פ אתרע חזקת הטמא עפ"י הכלל מה דקי"ל דמשעה שקרה מקרה לחזקה שיש בכחו לסלק החזקה וספק אם סילק או לא בטל כח חזקה הקדומה כמו שהוכחנו זה שם לעיל מכ"מ. וה"נ הא עכ"פ טבל הטמא במקוה שנמדד אפי תהי' המקוה עתה מסופקת אתרע חזקתו. אבל חזקת המקוה ודאי דלא אתרע כלל דהא לא קרה לחזקה זו שום מקרה שיש בכחו לסלק החזקה. ומשו"ה אתי חזקה דלא אתרע ומדחה לחזקה דאתרע לגמרי דבתרייתא דלא אתרע עדיפא מקמייתא. ויעוי"ש מש"ש בזה באורך

ולפי"ז נראה דלכאורה לא שייך זה אלא אם אנו דנין אחר המעשה כגון במקום אחר שטבל. דעכ"פ כבר קרה לו מקרה הטבילה לחזקת הטמא שיש בכח מקרה זו לסלק הטומאה אם המקוה שלימה. ואתרע בטבילה זו עכ"פ חזקת הטמא. וכן בשולח גט לאשתו בגיטין (כח) שנתן לה הגט בחזקת שהבעל חי. ואנו דנין אחר נתינת הגט בשעה שהיא רוצה לעשות מעשה להנשא בגט זה שייך לומר דכיון דחזקת חי דבעל לא אתרע כלל. וחזקת א"א דידה אתרע משעה שקיבלה הגט. עדיפא חזקת חי מחזקת א"א ודחיא לחזקת א"א לגמרי. ושפיר נישאת לבעל שני. אבל לכתחלה בשעה שרוצה לטבול ולמסור הגט דאכתי חזקה קמייתא לא אתרע כלל ויש לפנינו שני חזקות זו כנגד זו. בזה ודאי לכאורה ליכא למסמך על חזקה שבאה אח"כ טפי מקמייתא דהא גם קמייתא אכתי לא קרה ולא נתחדש לו שום מקרה והוה חזקה נגד חזקה ויהי' הדבר בספק

אך ז"א דלא שייך לדון דין חזקה או רובא אלא היכא שהוא עשה מעשה איסור או היתר על סמך החזקה או הרוב. כגון בטבילת הטמא אחר שטבל לענין מגע טהרות או אכילתן. שצריך לעשות מעשה איסור וסומך על חזקה זו וכן האשה בשעה שהיא רוצה להנשא מתירין אז איסור א"א על סמך חזקת חי וכן בכל כה"ג. אבל על שעה דלכתחלה שרוצה להזמין ב' החזקות ביחד כגון בשעה שהולך הטמא לטבול ורוצה לעשות מעשה הטבילה. מה איסור יש במעשה זו דנימא שעושה זה על סמך החזקה. וכן מהאיסור הוא זה מעשה מסירת הגט להאשה כ"ז שלא נישאת. וכן בהא דהובא לעיל (פ"א) גבי סכין שנבדק לענין שחיטה בנאבד הסכין אחר שחיטה שסומכין על חזקת הסכין לאכול הבשר. מיהו זהו בשעה שבא לסמוך ולאכול הבשר וכבר קרה ונתחדש מקרה השחי' לחזקה דא"ז דבהמה. אבל שעת השחיטה עצמו בשעה ששוחט מה איסור הוא זה שחיטת הבהמה גופה. א"כ בשעה שהולך לעשות מעשה הזדמנות ב' החזקות ביחד לא אתינן אז עלה כלל לדון סמך החזקה דאין זה היתר איסור או אוסר המותר דנימא משום דמוקמינן על החזקה ולא שייך אז לדון כלל בדין זה. ומשו"ה אין נפ"מ אז לדון בדין החזקות ועושין את המעשה בלא דין החזקה. רק אח"כ כשבא לעשות מעשה האיסור ע"י מה שכבר צירף וזיווג שני החזקות שייך אז דין סמך החזקה

ויצא לנו מזה. דלפי"ז היכא דמשכחת לה דבמעשה הטבילה עצמה מתיר איזו איסור או מוציא איזה דבר מחזקתו ע"י עשיית המעשה עצמה בשעת עשייה גופה לבד הנצמח אח"כ לענין מגע או אכילת טהרות. ודאי דשייך על שעה שהולך לטבול לדון בזה דין חזקה וכיון דאז לא הורע שום חזקה קודם שטבל. בזה הוה חזקה נגד חזקה ואין לעשות מעשה הטבילה עצמה מספק. וכן בכל מעשה כה"ג וזה ברור מסברא

ועפי"ז יהיה מיושב ד התוס'. דהא באמת כל הה דמייתו אמוראי שם בחולין (י"א) מרישא של עולה ואידך קרבנות עיקר החקירה בזה הוא לענין לצאת ידי חיוב הקרבן שמוטל על האדם ע"י שחיטת הקרבן ועשייתו. וה"נ בפרה הא לבד מה שמטהרת