עבודת הכהן קלג

דטבילה. וכן בסכין משעה שקרה מקרה השחיטה ע"י סכין מסופק אם הוא שלם נסתלק החזקה דאינה זבוחה דבהמה. ונמצא דחזקה שבאה אח"כ ומתנגדת לראשונה אפי' לא תגרום אלא ספק על החזקה הראשונה ג"כ אתרע החזקה הראשונה משעה שקרה מקרה הזדמנותם יחד. משא"כ חזקה שבאה אח"כ לא חידש עליה מקרה ההזדמנות כלום. והוה כחה כמו קודם ההזדמנות. ומהיכי תיתי לה שנשתנית. ומשו"ה חזקה שבאה אח"כ עדיפא מראשונה ודחיא לה לגמרי

וסרה מהר לפי"ז קו' נוב"י מהא דתינוק שנמצא בצד העיסה דאמרי' דלרבנן טמא ודאי משום דרוב תינוקות מטפחין בעיסה ורוב עדיף מחזקה ומשמע דאי לא הוה בתינוק אלא חזקה הוה ספק. ולהמבואר לק"מ דהתם שפיר גם חזקה ראשונה לא אתרע כלל. וכמו"ש הרמב"ן וריטב"א המובא לעיל גבי שליא בבית. דלא אמרי' אוקמא אחזקה אלא כגון ספק נגע אבל נגע ודאי לא מוקמינן אחזקה. א"כ דוקא שליא בבית דהספק הוא בשליא אם יש לו ולד אבל הנגיעה הוא ודאי. דהשליא ודאי היה בבית. ומשו"ה משעה שבא השליא בבית אתרע חזקת הבית. דהא אפי' היה השליא מסופקת אם יש לו ולד ג"כ מרע לחזקה דבית משעה שבא לבית. דהא בית ודאי נגע בדבר מסופק שראוי לסלק החזקה. דאם יש לו ולד ע"כ מסבב שיטמא הבית. אבל טהרה דבית אינו מסבב להוליד ולד בשליא. משו"ה אע"ג דלסברא דסמל"ח עושה להרוב כמו חזקה עכ"ז חזקה בתרא עדיפא. דחזקה קמייתא אתרע ובתרא לא איתרעאי כלל. משא"כ ברוב תינוקות מטפחין בעיסה לשי' התוס' דתינוק ודאי טמא והספק הוא בהנגיעה אם נגע התינוק בבצק או שאדם טהור נתן לו. הא אין זה אלא ספק מגע. ובכל כה"ג אי לא הוה אלא ספק שמטפח בעיסה עכ"ז לא אתרע כלל חזקת טהרה דבצק דהוה ספק מגע. וליכא הכא למימר משעה שקרה המקרה שהוליד ספק אתרע החזקה. דהא על המקרה עצמה מספקינן אם נגע כלל בבצק. משו"ה אי הוה חזקה הוה ספק משום חזקה נגד חזקה. וגם לפמ"ש תוס' דהכא הוה רוב גרוע ואין כחו אלא כמו חזקה משו"ה שפיר לא הוה אלא ספק וזה ברור. מיהו אכתי איכא לעיונא בהא לשי' רש"י שם בהא דתינוק וכמו שיבואר בעז"ה פרט ג

כתב רש"י שם בקדושין (פ) ונדה (יח) גבי הא דתינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו. דכיון דבצק בידו ודאי נגע בעיסה והספק הוא אם התינוק טמא. מיהו כיון דרוב תינוקות מטפחין באשפה שמצוים שם שרצים הוה רוב לטמא יעוי"ש. והנה לפי מה דאסיקנא לעיל (פ"ב) דהיכא דודאי נגע אפי' הוה חזקה נגד חזקה עכ"ז חזקה שבאה אח"כ עדיפא. משום דחזקה קמא משעה שקרה לה מקרה הנגיעה אתרע חזקתה. וחזקה בתרא לא אתרע. והשתא לפי"ז לפירש"י דמיירי בודאי נגע. קשה דא"כ אמאי אתו עלה רבנן משום דרוב וחזקה רוב עדיף. דהא אפי' לא היה לרוב זה אלא כח חזקה נמי הכי הוה. ועוד דאפילו נימא דמה"ת הוא ספק לר' יוחנן וכדמוכח מהא דתניא כוותי' דר"י שני דברים כו' ועשאוהו כמו ביש בו דעת לשאול דמשמע דמדרבנן הוא טמא אבל מה"ת טהור. ועכצ"ל משום ספק בדבר שאין בו דעת לשאול. רק מפני שחכמים עשוהו כדבר שיבד"ל משו"ה לא אוכלין ג"כ. אבל הא דאין שורפין הוא מה"ת. וכמו שהוכיחו בתוס' שם וכתבו דטעמא משום דהוה רוב שאינו גמור וכחו שוה עם החזקה והוה ספק מה"ת בדבר שאבד"ל רק שחכמים עשוהו כדבר שיבד"ל. ובנדה (יח) כ' התוס' דלאו כדבר שיבד"ל ממש אלא דעשוהו כרוב גמור דעדיף מחזקה. ועכ"פ מהא דאמרי' עשוהו חכמים כדבר שיבד"ל מוכרח לומר דמה"ת הוא ספק מאיזה טעם שהוא גם לרש"י. או משום דרוב זה אינו גמור או משום דר"י מחלק בין רובא דא"ק לרובא דל"ק כמוש"ש רש"י בקדושין בד"ה אם רוב שרצים. דלכן ס"ל ר' יוחנן גבי תינוק דאין טומאתו אלא מדרבנן משום דרובא דל"ק הוא יעוי"ש. עכ"ז לשי' רש"י דהוה מגע ודאי קשה טובא. דהא איך שיהיה אם יהיה הטעם משום רוב שאג או רובא דל"ק עכ"פ לא גרע מחזקה. והא גם בחזקה כה"ג משעה שנגע נסתלקה חזקה קמא לגמרי וכמו"ש. ותמיהני באמת על הגאון נוב"י דנקט קושייתו על הכלל הזה משי' התוס' וכהובא דבריו לעיל (פ"א) ובאמת לשי' תוס' לק"מ וכמו"ש לעיל (פ"ב) אך מה שצ"ע בזה הוא לשי' רש"י וכמו שנתבאר

ונראה לפענ"ד דבלא"ה יש כאן מקום עיון לשי' רש"י דס"ל דתינוק טמא מכח רובא דמטפח באשפה אבל הנגיעה היה ודאי. א"כ צ"ע מהא דנדה (לא) דאמרינן בנות כותים מטמאין מעריסתן כו' ומסיק שם דמתני' ר"מ דחייש למיעוטא וכיון דאיכא מיעוטא דחזיין חיישינן. ואע"ג דלמיעוטא דל"ש ל"ח ר"מ הא נמי מיעוט דשכיח הוא דתניא א"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה כו'. וכ' התוס' שם בד"ה והטבילוה דע"כ משום שראתה דאי משום שנגעה באמה שטמאה לידה א"כ מאי אשמועינן כל ולדות נמי טמאין ע"כ. וד' התוס' צ"ב לכאורה דכיון דכל הולדות טמאין משום שנגעו באמן א"כ מאי נפ"מ לאותן שטבלו אותה משום ראיה תיפוק ליה הא בלא"ה היו צריכין לטבול כל הולדות משום נגיעת אמן. אך בחי' מהרמ"ל שם תי' דאפילו בארץ ישראל דאיכא חשש מגע טומאה דתרומה לא הוצרכו להטביל כל הולדות משום נגיעת אמן. דאי משום שלא יגעו בתרומה לא חיישינן שאין מצוין אצל תרומה. ואי משום אחרים שיגעו בתינוקות הא הולד אינו אלא ראשון ואינו מטמא אדם וכלים. אך בראתה ונעשית נדה שהיא אב הטומאה ומטמא אדם הוצרכו לטובלה שמא יגע בה אדם במגע נדה ויטמאו את התרומה כו' ע"כ

והשתא לפי"ז קשה כיון דכל התינוקות טמאין ממגע אמן טומאת ודאי ולא היו טובלין אותן א"כ ר"מ אמאי מטהר דהא בודאי טימא הבצק. בשלמא לשי' התוס' דתינוק ודאי טמא והספק הוא במגע א"ש. אבל לרש"י דנגע ודאי א"כ לר"מ אפי' אי תינוק זה הוא ממיעוט שאין מטפחין מ"מ הא טמא ודאי ממגע אמו. ולרבנן נמי יקשה דלא צריכין כלל לרוב תינוקות מטפחין בשרצים. דבלא"ה כיון דטמא ממגע אמו ונגע ודאי טימא הבצק ואמאי אין שורפין לרבנן ולמה עשו