עבודת הכהן קכד

דיני חזקה דמזמן לזמן וממקום למקום מסוגיא דריש נדה דמיירי בטומאה. ועיי"ש בט"ז (סקי"ג) במ"ש ונראה דיליף איסור מטומאה מהא דעירובין (לה) נגע בא' בלילה כו' שכל הטומאות כשעמ"צ. ובאמת לפי מסקנת הגמ' שם ביבמות דאמרי' דחלצה בסנדל המוחלט כשירה הרי ילפינן מטומאה יעוי"ש. מיהו רש"י פי' שם להדיא דלאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא. והוא כעין מ"ש התוס' בחולין (קלז) ד"ה אתיא דאע"ג דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן מ"מ גילו"מ בעלמא הוא דגז דכבשים הוא יעוי"ש. וכה"ג כתב הר"ש במס' טבול יום (פ"ב מ"ג) לענין כללא דאין מזהירין מן הדין דמ"מ גילו"מ ילפינן והוא כמו"ש ביבמות (ד) נאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב בא' מהם צו"פ כו' אף כל צו"פ וכן נמצא הרבה בש"ס והוא גילו"מ. ועי' שו"ת חכ"צ (סימן ג') שכ' וז"ל דאין לומר איסור מטומאה לא ילפינן כו' ועוד דבגמ' מדמינן מקוה לחבית ובחבית איסורא הוא ובחולין (יא) ילפינן כל החזקות מבית המוסגר ע"כ. ובט"ז יו"ד (סימן שצ"ז) כתב וז"ל ואין לומר דלא יליף איסור מטומאה וכן שום חיוב או פטור דהא בההיא מתני' ילפינן שחייב לעשות פסח שני וע"כ דחשב נן ליה מת מעיקרא ויליף מטומאה כו' ע"כ. ובשו"ת מים רבים חיו"ד (סימן ו') האריך קצת וכתב דדוקא בדבר שאין בו סברא וטעם אלא הלכה וגזה"כ כמו ס"ט ברה"י דטמא אפי' במקום חזקה וספק טהרה ברה"ר גם בדליכא חזקה לא ילפינן איסור מטומאה וכדאמרי' בחולין (מג) אבל דברים שהם מיוסדים על טעם וסברא ולא מהלכתא גמירי להו למה לא נלמוד הסתום מעלמא מן המפורש בהם וכמה זימני חזינן בש"ס ובפוסקים דבאיסורא מסתייעי להו למילתייהו בראיות ברורות שבהלכות טומאה וטהרה ע"כ. ועי' בב"ש (סוס"י ז') שכ' שם דלא חיישינן שמא זינתה במקום אחר שאין שם תרי רובי דהא קיי"ל אפי' לענין איסור אין מחזיקין ממקום למקום כמו"ש ריש נדה פלוגתא דחזקי' ור"י לענין טומאה וכן פסק באו"ה והובא בהגהת רמ"א בנמצא כלי חולבת בין כלי בשר לא מחזיקין ממקול"מ ואע"ג דלא ילפינן איסור מטומאה מ"מ בכה"ג דאיכא סברא ילפינן. ועי' בס' פאר הלכה לפסחים (ט"ו) בד"ה עוד שכ' ליישב למאן דסובר דגם בהיקש אין למדין מהלכה מהא דקדושין (יז) ניליף ריקם ריקם מעולת ראיה וכתבו התוס' דגבי עולת ראיה הלכה וכ' משום דעיקר הדין כתיב בקרא רק דאין אנו יודעין הפירוש דריקם ולזה שפיר ילפינן מהלכה משום דאין זה אלא גילו"מ בעלמא דכך הוא הפירוש דריקם. ועשו"ת מהר"ם זיסקינד (סימן לג) שכ' דהא דלא ילפינן איסור מטומאה ה"ע להחמיר או להקל בספק אבל מה נקרא ספק ומה אינו ספק או חזקה זה ודאי מצינו למילף איסור מטומאה. וכן מוכח מדברי הראשונים שפלפלו מסוגיא דריש נדה לסוגיא דבוגרת בקדושין (עט) וכן האחרונים בזה כאשר יראה המעיין שם והוא פשוט, והוא יסוד נכון להסכמת האחרונים המובא לעיל (פ"א) להכשיר במונח וקו"ד בחוץ ולהקל גם שלא במקום הפ"מ

פרט ה

ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סימן מה) כתב שנראה לו דעדותו של. הרמ"א נאמנה מאד במ"ש (סוס"י מ"א) דיש לבדוק בכרם שבוודאי ימצא שם או מחט שניקבה ועי"ז באה סירכא זו. שכמה מאות ראו עיניו וכל שנמצא סירכא נמצא מחט או יחד אין אחד יוצא מן הכלל הרי דסירכא יש לה שייכות עם המחט והנסיון הוא עד נאמן יותר מכל הסברות הבנויות על ראיות כו' עכת"ד. וכה"ג כתב שם (סימן לג). והנה בנמצא מונח על הכרס ותחוב בקמטים וסירכא מבחוץ כ' שם החת"ס אף שקשה לו להתיר זה מ"מ אינו אומר בזה איסור במקום שמכשירים. וכבר נתבאר לעיל דלהצ"צ ופר"ת ופר"ה ונוב"י כשר זה בפשיטות ולהתבו"ש ופרמ"ג עכ"פ בהפ"מ מכשירין במונח. ולמ"ש הנוב"י במהד"ק חיו"ד (סימן ט"ו) גם הש"ך הכי ס"ל וכמו"ש הש"ך להדיא (סימן לג) וכמובא לעיל (פ"א) וגם החת"ס בעצמו עכ"פ מודה דהמיקל לא הפסיד ולא אמר לאסור במקום שמכשירין וכגון דא באמת מצוה ליישב דלא תיקשי על כל הפוסקים הנ"ל מן הנסיון שכ' החת"ס בזה שהוא עד נאמן יותר מכל ראיות וסברות

ולכן נראה לפענ"ד דבאמת אין מהנסיון שום ראיה לאסור זה די"ל שהוא ע"ד מ"ש הלבושי שרד ביו"ד (סימן ל"ט סקכ"ג) לענין ריאה מזעת טיפי דמים דאין זה ריעותא כלל שהוא כמו שיוצא זיעה על בשר הבעל חי בלא שום נקב רק שהוא מהנקבים הטבעיים אשר בכל גשמי כאשר אמרו חכמי הטבע שכל גשם מלא נקבים דקים ומחמת. איזה חולשה בעלמא מזיע. רק שכתב שם דאם נמצא תחת בשר בלוי י"ל דהוה תר"ל דאולי דבר זה דזיעה מיחשיב ריעותא ובתר"ל אסור ספק ריעותא מחמת חסרון בקיאות ומ"מ מסיים דאם נשאל את פי הרופאים והטבעיים ויאמרו שאפשר להיות כך שיזיע טיפין אדומים כאלו בלא שום נקב יש לסמוך ע"ז דלא הוה ריעותא כלל וכ"ז במזיע טיפים אדומים כדם אבל אינם אדומים פשוט לי בפשיטות שמזעת מחמת חולשה בעלמא והביא כן בשם הפר"ח. ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד (סימן י"ז) שהאריך לחזק דבר זה בדברים נכונים מאד וכתב דבזיעה תחת בשר בלוי אדרבה ע"י הבשר בלוי נחלש המקום הזה ומכח זה מזיע הטיפין אף שבמקום אחר מהריאה אינו מזיע יעוי"ש

ועפ"י הנחה זו י"ל ג"כ דמטבע הבעל חי הוא. שכל שאין בו דבר חדש מכמו שצריך להיות מחוק הבריאה הוא בריא וחזק ואינו עלול לשום חלישות ולהזיע. משא"כ בשנמצא בביהכו"ס מחט או יחד והוא דבר מותרי שאין מטבע הבריאה להיות מונח בו. דבר זה גורם לו חלישות באותו מקום שמונח בו ומכח החלישות מזיע דרך נקבים הטבעיים זיעה הרבה בשפע רב ונתהווה מזה ליחה הרבה ועבה וממנה נולדה הסירכא מלחלוחית הזיעה מעט מעט עד כי הגדיל ונסרך לטרפש. ולכן לא נסרך במקום אחר כי אם במקום זה שמקום זה הוחלש ע"י שמונח שם דבר מותרי וכמו"ש הבני"ע הנ"ל לענין זיעה תחת בשר בלוי שמחמת הבשר בלוי נחלש מקום זה דוקא