עבודת הכהן קיב

בשמ"ח וז"ל אם יתרת בדרי דאוני צורתו כצורת אונה של צד כנגדה נ"ל דיש להכשיר גם שלא בהפ"מ ואם אחד שכנגדה חלפה צורתה עם זאת היתרת כו' יש להקל בהפ"מ. וע"ז כתב בתבו"ש ולכאורה יש להחמיר ולומר דמאי חזית דהאי יתרת היא דלמא אחריתי היא היתרת והו"ל חליף אמנם כיון שנתבאר שאין להחמיר בהני חילופים שלא נתבארו בשום פוסק כי אם במהרי"ו כו' ולכן אין להחמיר בהם כלל כו' וכן משמע מעובדא דר"ץ כו' דחולין הריעותא ביתרת ואמרי' דעיקר האונות הם כתיקונם אבל אם גם צד הב' א' מהאונות החליף צורתה עם זאת היתרת ואי לאו יתרת היא הרי זה חליף ממש דמהרי"ו לכן השתא דיתרת היא אין להקל כי אם בהפ"מ עכ"ד. וע"ז כתב הלבו"ש הרי דעיקר טעמו להקל בזה כיון שלא נזכר בתלמוד ושום פוסק רק במהרי"ו ותולין הקלקול בהיתרת כמו שהביא ראי' מעובדא דר"ץ ממילא לנידון של הפרמ"ג כו' תולין הקלקלה בהיתרת כו' והפרמ"ג הבין דתבו"ש הכשיר מספק משום שאין חמור איסורו כו' והאמת אינו כך וכונתו משום שלא נזכר אלא במהרי"ו הבו דלא לוסיף עלה ובחילוף צד אחד כשר בהפ"מ לכן כאן דאיכא עוד ספק כשר אף באין הפ"מ לפי הכלל שבידנו כמו"ש פרמ"ג בפתי' כו' ואח"כ כתב דאם ימין ושמאל חילפו כו' אפי"ה ביתרת מכשרינן משום דלא ראינו במהרי"ו דאונה יתירה אין לה להחליף צורה והבו דלא לוסיף וכ"ת איך ידעינן שמא זו העיקרית בהא עיקר התירו משום דתולין הקלבמ"ק כו' ולפי"ז גם ראיית פרמ"ג מהא דר"ץ נסתר דזה שרצו מתחלה להכשיר היינו משום ספק השקול ואין ראי' לאיסור משא"כ אחר שראו שאין סמפון לעליונה ואיכא סברא דתולין הקלבמ"ק הטריפו כו' עכ"ד

ואני שמעתי ולא אבין מה ראה על ככה לפרש דברי התבו"ש כן ואזיל באורחא דחיקא דכל הרואה יראה דדחוק לפרש ד' תבו"ש במ"ש שאין להחמיר בהני חילופים שלא נזכר אלא במהרי"ו דרצונו דכיון דאין להחמיר בהני חילופים וע"כ חליף צד אחד מותר בהפ"מ וממילא כשיש עוד ספק מותר לגמרי גם. בלא הפ"מ שדבר זה הוא כמו עיקר חסר מן הספר. והנה הך כללא דדבר שאין מכשירין אלא בהפ"מ כשיש עוד ספק מותר לגמרי הא לא שייך זה אלא על חלוקה דצד אחד. אבל על מש"ש השמ"ח בחלוקה השניה דב"צ לא שייך ע"ז הך טעמא כלל להכשיר בהפ"מ מפני הספק אלא משום בירור שנתברר שהמוחלפת היא היתרת משום תולין הקלבמ"ק. ובהך טעמא שנתן ע"ז משום דבחילופים אלו שלא נתבארו אלא במהרי"ו אין להחמיר בהם כלל אין בדברים אלו שום משמעות על עיקר ההיתר בהפ"מ גבי ב' צדדים שהוא משום בירור דתולין הקלבמ"ק דהא לפי דבריו אין בזה שלא נתבארו חילופים אלו אלא במהרי"ו שום קולא להקל מספק מחמת זה וגם דבר שלא נתבאר אלא בפוסק אחד ג"כ ספיקו אסור ודלא כפרמ"ג. רק דהכא לית כאן ספק כלל אלא מבורר ע"י תולין הקלבמ"ק וא"כ מה שייך ע"ז מ"ש וכ"מ מעובדא דר"ץ שהוא להוכיח דמבררינן ע"י סברא דתולין הקלבמ"ק כיון דלא מיירי מקמי הכי מזה כלל. וכיון דלא נכלל ישוב לחילוף דב"צ בהא דלא נזכרו הני חילופים אלא במהרי"ו לא שייך ע"ז וכ"מ מהר"ץ דעיקרו אתא לראי' על ב"צ. ואפי' נדחוק לומר דרצונו דלולא דאין להחמיר בהני חילופים שלא מכרו אלא במהרי"ו לא הוה סמכינן אסברא זו דתולין הקלבמ"ק ומתברר הספק. דלאו סברא שרירא וקיימא היא זו לברר את הספק היכא שהספק אסור ע"י תולין קלבמ"ק אלא היכא דבלא"ה לא נזכר אלא בפוסק אחד דלפי"ז שייך גם לב"צ בהא דכ' דאין להחמיר בהני חילופים. ונסבול הדוחק דמ"ש וכן כוי קאי על מה שרמז להבין מעצמנו בירור הספק ע"י תולין הקלבמ"ק. עכ"ז בר מן דין אין להלום כלל ראי' זו מהא דר"ץ. דכיון דעיקר הראי' הוא מהא דהטריפו כשמצאו שאין סמפון לעליונה ונתברר מזה שעליונה היא היתרת ויש כאן חליף ומביא התבו"ש מזה ראי' דמבררינן את הספק ע"י תולין הקלבמ"ק. א"כ קשה מאי ראי' היא זו מהא דהטריפו ע"י סברא זו דדלמא דוקא להחמיר סמכו ע"ז ומנין לנו להקל ג"כ ולברר ספק ע"י סברא זו היכא דלולא זה היה הספק אסור. וכיון דלהתבו"ש כל שספק לנו אם הוא חליף משני צדדין או מצד אחד טריפה גם בהפ"מ מנין לנו להכשיר בהפ"מ מהא דר"ץ ולומר שנתברר שאין כאן אלא חליף מצד אחד משום דתולין הקלבמ"ק וכשר בהפ"מ ועוד דחוק לישנא דתולין הריעותא וכו' דנקט התבו"ש דאמר וכ"מ מעובדא דר"ץ כו' דתולין כו' והרצון כמו דהתם הטריפו משום דנתברר שעליונה היתרת והטריפו שאין האונות כתיקונם ה"נ הכא מתברר שהחליף ביתרת והאונות כתיקונם. דא"כ דהעיקר הוא שהוא בירור ושייך זה בין להקל ובין להחמיר מאי שייטיה ללישנא דתולין הכא דלא מצינו בשום מקום לישנא דתולין בכולי ש"ס ובפוסקים רק היכי דמקילין כנודע למעיין. והכא דהכונה דכיון שהוא קלקול מבורר שגם הקלקול השני בו בין להקל בין להחמיר לא שייך לשון זה

וגם בהא דבריו תמוהין במ"ש דזה שרצו שם מתחלה להתיר מספק היינו משום שהוא ספק השקול ואין ראי' לאיסור עכ"ד. דהא חזינן דטרח התבו"ש להמציא טעם להקל בספק חליף מטעמא דבלא"ה לא נתבארו הני חילופים רק במהרי"ו ודבר שאין אנו מכשירין אלא בהפ"מ ספיקו שרי לגמרי ובירור דתולין הקלבמ"ק הא לאו הכי אוסרין מספק. ואיך כתב הלבו"ש כן בפשיטות שטעם ההכשר שרצו מתחלה הוא משום ספק השקול ואין ראי' לאיסור דא"כ א"צ התבו"ש לכל זה. ועכצ"ל דהתבו"ש לא הבין כן בהא דהכשירו מתחלה בעובדא דר"ץ כמו שפי' הלבו"ש. וכבר נודע דעת הר"י ורשב"א ור"ן בפ"ק דחולין דכל ספק השקול בטריפות דאתייליד ריעותא לאסור אם לא היכא דמוכח להתירא טפי מאיסורא. וגם דעת המכשירין בס' השקול מ"מ בריעותא מחיים מודו כמו"ש הרמ"א ביו"ד (סי' נ) והעלה שם הש"ך דהכי קיי"ל והנה הפר"ח ליו"ד (סי' כ"ט) האריך לסתור דין דהרשב"א המובא בשו"ע יו"ד (סי' לט) בס' אם הסירכא בגב או בחיתוך דכשר ומוקמינן אחזק"כ ודחה דין זה מהלכה מהא דכ' רמ"א (סי' נ) דבריעותא מחיים לא מוקמינן אחזקה, אמנם התבו"ש (סי' כט) כתב לחלק דדין זה דהרשב"א בספק כסדרן שאני דאינו אלא ספק ריעותא דכ"ז דאין אנו יודעין אם היא שלא כסדרן לאו ריעותא הוא וצ"ל דהתבו"ש ס"ל דכה"ג דס' חליף לאו ספק ריעותא הוא אלא דמקרי דריעותא לפנינו